בשנות ה-80'-90' תקשורת המקומונים בירושלים הייתה בשיא כוחה. הכתבים לא היססו להיות ביקורתיים ולוחמניים כשעיקר חצי הביקורת היו מופנים כלפי הממסד ונציגיו. העיתון הבולט בתחום זה, היה "כל העיר".

אייל הראובני, לשעבר כתב לעניינים מוניציפליים בעיר, הגיע אליה כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. תחילה עבד במקומון "ירושלים" ובשנת 92' עזב אותו, לטובת "כל העיר". התקופה בה עבד בעיתון חפפה לתקופת כהונתו של אחד מראשי העירייה הזכורים והשניים במחלוקת בעיר, אהוד אולמרט, אבל עוד נגיע לכך.

איך חווית אז את העבודה במקומון בירושלים?

"המקומונים בשנות ה-90 היו שונים לגמרי מהעיתונים כיום. 'כל העיר' למשל היה הרבה יותר אמיץ ונשכני מעיתונים אחרים. כבר אז היה ברור שההתייחסות המדינית היא של אפליה ממוסדת ומכוונת בעניין כיבוש הגדה או השחיתות של חלק מהעירייה. עיתונאים אחרים לא תפסו אז את הנושאים האלה כברי ביקורת. לדבר על מזרח ירושלים? זה נתפס כאיזה מקום מוזנח, לא משהו שהיה מקובל לעסוק בו".

איך התגובות מסביב כשאתה עובד במקומון?

"מבחינתי העובדה שזה מקומון לא שינתה הרבה. לא קיבלנו הרבה תגובות על כל ידיעה, אבל אתה כן מרגיש שיש לזה אפקט מצטבר. כשאנשים מבינים איפה אתה נמצא, על מה אתה מוכן להיאבק ואיזה דברים אתה שם בראש האג'נדה שלך כעיתונאי, זה בונה אותך לאורך זמן. לדוגמה, אם אתה מגלה לאורך זמן נחישות ועניין בפרויקט כמו 'הולילנד', ו'כל העיר' הבין מההתחלה את הבעייתיות של הפרויקט, אנשים מגלים בך יותר אמון. זה מאפשר לך להביא חומרים מורכבים. באותה תקופה כל כלי התקשורת שסיקרו את הפרויקט, סיקרו אותו מההיבט הנדל"ני ולא דיברו על על זה שהפרויקט הזה עובר בלי מדיניות רשמית ועם בעיות כמו היקפי בנייה לגובה והזריזות שבה הוא רץ בוועדות בלי שום הסברים.

כשאתה עובד במקומון, אתה גם קשור מאוד לתושבים, לנציגויות וועדי פעולה והסיפור הזה היה במובן רב גם סיפור על תושבים שנאבקים מול העירייה, שמנסה למכור איזה נראטיב וההתנהלות שלה היא הרבה פעמים דורסנית ומשרתת צרכים פוליטיים מסוימים, אז ברגע שאתה מוכן לנקוט עמדה מסוימת – זה מקרין וכאמור בסופו של דבר יש לזה השפעה מצטברת. גם ברמת התפוצה והמכירות".

האם קיבלת פולואים מכלי תקשורת גדולים יותר ברמה הארצית?

"לא היו הרבה פולואים. זה טבעה של התקשורת, שהיא לא מפרגנת לסיפורים מקומיים, או אולי אפילו לא מבינה אותם. הסיפור של 'הולינד' הוא אחד מהסיפורים האלה, אבל הייתה התייחסות אלינו במקרים שבהם אולמרט הפך את המלחמה ב'כל העיר' לחזות הכל ואז באמת עלינו לכותרות. היה לנו את הקו שלנו שנלחם בשחיתויות של אולמרט, מה שמן הסתם לא מצא חן בעיניו והוא ניסה להפוך את היוצרות, קרא ל'כל העיר'  התשתית האידיאולוגית של החמאס. הוא ניסה למצוא בזמנו כל מיני דברים שקשורים אליי וליוסף כהן, מי שהיה אז עורך. על יוסף הוא מצא איזו עברה שקשורה לנהיגה.

הוא ניסה להילחם בנו בכל דרך אפשרית, מראיונות לתקשורת ועד פנייה למועצת העיתונות. הוא אדם מאוד כוחני שרגיש לתדמיתו וגם מקושר מאוד לתקשורת, בעיקר ל'ידיעות אחרונות' ובכלל, הוא יכול היה להרים טלפון לכל עורך שהיה אז וגם טומי לפיד ודן מרגלית היו חברים טובים שלו. לא היו חסרים לו פורומים להביע בהם את עמדתו.

היה גם את סיפור הטיסות שלו (שסוקר בהרחבה במדור "אולמרט בשחקים"). אף פוליטיקאי לא אוהב שמחטטים לו בעניינים, ואולמרט היה נוסע כפייתי לחו"ל. כששאלנו מי מממן את הנסיעות הרבות האלה, העירייה אמרה שזאת לא היה, כך שחוסכים כסף לציבור, אבל כשאתה בוחן את זה, זה אפילו יותר גרוע כי אם מי שממן את הנסיעה הזאת הוא בעל הון מסוים, אז איזה קשרים נוצרים שם? ואיזה מחויבויות נעשות? הוא אומר שהוא אוסף כספים לעירייה אבל לאיפה הולכים הכספים האלה? הוא הרי לא מוכן לספר כלום על מה שהוא עושה ואין שום שקיפות. ברגע שאתה מציג אותו קופץ מפה ולשם וכל פעם נמצא בנסיעה אחרת, אתה מוכיח שבאופן מצטבר העניין שלו בעיר הוא לא כל כך גדול. הוא לא הפגין שום עניין בניהול העירייה והיה עיוור לחלוטין לשחיתות באגפים מסוימים שלה".

בהמשך לשאלה הקודמת, מהו הסיפור הגדול ביותר שחשפת?

"הסיפור הבולט שעסקנו בו היה 'הולילנד', אבל כשאתה לוקח לדוגמה את העירייה יש תמיד סיפורים כי יש להם השפעה עצומה על החיים בעיר. 'הולילנד' היה פרויקט נדל"ני בהיקף עצום, לא היה דבר כזה אז בירושלים. הכל שם עבר בצורה מהירה מאוד ולא היה ברור בלכלל מה הפרויקט הזה רוצה להיות – מלונאות? מגורים? אני הלכתי ובדקתי את כל התיקים שהוגשו לוועדה המחוזית ולא ראיתי שם שמץ של החלטה או הסבר על מי קבע או איך קבע שאפשר לקבל את אחוזי הבנייה שהיזמים מבקשים ב'הולילנד'. במקביל אתה רואה שהפרויקט הזה מקודם באיזו זריזות מדהימה, ואולמרט בעצמו בא לדבר בפני הוועדה המחוזית. הוגשו מאות התנגדויות לפרויקט הזה ואתה כעיתונאי יכול לבוא ולשמוע את הדיונים והייתי בכולם. אתה רואה איך בוועדה המקומית פשוט מתייחסים בזלזול למה שנאמר. אני זוכר את רן כרמי יושב שם ומזלזל, כאילו אתם האספסוף ואנחנו נקבע מה קורה כאן בעיר… כמובן היום אנחנו כבר יודעים איך הפרויקט הזה עבר, אבל אתה בא ומקשר את ההתנהגות העירייה אז ומבין היום הרבה יותר ממה שהבנו אז".

תוכל להצביע על שינוי נקודתי או רוחבי שהתרחש בעיר, מתקופתך כעיתונאי ועד היום?

"בתקופה של אולמרט הכל עסק במאבק שלו נגד חלוקת ירושלים, אבל היום מובן לכולם שחלוקה של ירושלים זה משהו שלא יקרה. ירושלים תהיה עיר אחת ויהיו קשרים בין הקבוצות השונות בעיר, ישנם קשרי גומלין שכבר אי אפשר לנתק אותן. בעיניי אם רוצים להבין את ההוויה הישראלית וכל המתחים והחיכוכים של החברה הישראלית, עניים, עשירים, אשכנזים, ספרדים, חרדים, דתיים לאומים וחילונים, כולם מרוכזים בעיר הזאת וחיים יחד. אפשר לראות בזה אפשרות לאיך ניתן יהיה לחיות במרחב הזה שבין הים התיכון לירדן, בצורה אחרת ממה שאנחנו חיים היום.

השאלה היא איך אתה מנהל את היחסים בין האוכלוסיות, בפרט שיש פה אוכלוסייה אחת פריבילגית ואחת מדוכאת. תיקון של זה לא אומר שאם אוכלוסייה אחת נהנית, אז השנייה סובלת. זה יכול להיות מאזן שבו כולם נהנים, אבל זה מצריך שינוי בתפיסות עולם מושרשות החברה הישראלית. אני רואה שבתקופה האחרונה יש פרגון למשה ליאון שמדבר עם תושבים ממזרחה עיר ושמעתי אותו אומר ומבחינתו כולם בניו, אבל בינתיים כל הצעדים שלו הם קומסטיים. אני אמנם לא ממעט בחשיבותם ולשיח כיום בארץ יש לזה חשיבות גדולה, אבל אם הוא באמת רוצים להתייחס לתושבי מזרח ירושלים כמו לשאר השכונות – הוא צריך לקדם שינויים יותר מרכזיים, להניע יותר תקציבים ולאפשר יותר אישורי בנייה. לא לחכות שהממשלה תבוא ותציל אותו. בלי תקציבי ענק לא ניתן יהיה לטפל בבעיות של מזרח ירושלים".

האם אתה קורא מקומונים מהעיר?

"אני חושב שהמקומונים היום כבר הרבה פחות משפיעים משהיו פעם, גם רמת ההשקעה והרמה העיתונאית פחתה. אם אתה עוקב אחרי ניר חסון ב'הארץ', אתה יכול לקבל תמונה על מה שקורה בעיר".

לסיום, תן טיפ לכתב במקומון עכשווי

"לא רק לכתב במקומון אלא לכל עיתונאי. סקרנות, סקרנות וסקרנות. לך תיפגש עם אנשים, תראה את הדברים בעיניך ואל תאמין לאחרים, וכל הזמן תשאל שאלות ואל תקבל את הגרסה הרשמית".

מאת דניאל שירין

צילום: אמיר ביתן