יחסי יהודים ונוצרים בירושלים

מאת חנה בנדקובסקי

בשישה ביוני 1967, שר הביטחון משה דיין צפה על ירושלים הירדנית מהר הצופים. הוא ראה את צריחי מגדלי הפעמונים ואמר “מי צריך את כל הוותיקן הזה?”

 דיין חשב על כיבוש ירושלים והנטל למדינה כאשר המקומות הקדושים ביותר לנוצרים יעברו לריבונות ישראלית. 

זה אכן קרה למחרת. 

דיין אמנם חשב על מקומות קדושים לנוצרים, אבל הוא לא לקח בחשבון את המאמינים המקומיים. לאחר מלחמת יוני 1967, מדינת ישראל קיבלה תחת חסותה אוכלוסיה נוצרית מקומית הרואה בעצמה את “האבנים החיות” המשמרות את החיוניות של המקומות הקדושים.

מי הם הנוצרים בירושלים?

 המספרים הרשמיים מונים כ-15,700 נוצרים בעיר, השייכים לזרמים נוצרים שונים: קתולים לטינים ומזרחיים, אורתודוכסים, ארמנים, סיריאנים, קופטים, אתיופים, לותרנים, אנגליקנים ועדות פרוטסטנטיות שונות. מתוכם 12,500 הם ערבים נוצרים פלסטינים, כמעט כולם גרים במזרח העיר ומרביתם בעלי מעמד תושב בישראל ולא אזרחים, כמו מרבית המזרח ירושלמים. מדובר בקהילות ותיקות ששורשיהן בנוצרים הראשונים שחיו בארץ, אשר החלו לדבר ערבית מהמאה ה-7 ואילך.

הערבים הנוצרים משולבים בתוך החברה הערבית וכמעט כולם חיים בשכונות ערביות. מיעוט קטן מהם חי בשכונות מעורבות הגובלות בשכונות ערביות, כמו למשל, פסגת זאב. לרוב, משפחות ערביות נוצריות שולחות את ילדיהן לבתי ספר כנסייתים דוברי ערבית ביחד עם תלמידים מוסלמים, ומשלבות באורחות חייהם ליברליות מערבית מתונה לצד תרבות ערבית שמרנית יותר. 

בעיר רשומים גם כ-3,200 נוצרים שאינם ערבים. ביניהם אנשי כנסייה שמשרתים שנים ארוכות בארץ וקיבלו תושבות קבע בעיר, ארמנים, נוצרים הנשואים ליהודים, זכאי חוק השבות שביקשו להירשם כנוצרים, או מי שזכו באזרחות בנסיבות מיוחדות כמו חסידי אומות עולם.

הנוצרים המופיעים בסטטיסטיקות הרשמיות הם רק הנוצרים המוכרים רשמית בישראל. המציאות מורכבת כפליים כשמתייחסים למאמינים נוצרים שאינם רשומים כנוצרים או שאינם אזרחים. נוצרים אלה משולבים בחברה היהודית ישראלית, ילדיהם הולכים לבתי ספר ממלכתיים דוברי עברית, לתנועות נוער, לצבא. ביניהם נמצאים עולים מחבר המדינות, יהודים משיחיים המדגישים את היותם חלק מהעם היהודי, מהגרי העבודה המטפלים באנשים מבוגרים, ומבקשי המקלט מאפריקה.

יחסי יהודים ונוצרים בעיר

מפגשים בין יהודים לבין ערבים-נוצרים מתרחשים בעיר לעיתים רחוקות. בנסיבות הירושלמיות, יהודים חיים בשכונות יהודיות ושולחים את ילדיהם לבתי ספר דוברי עברית. המפגש עם הנצרות ועם נוצרים מצטמצם לטיולים בחו”ל, קשרי עבודה ואולי היכרות שטחית דרך שיחות מזדמנות.

הישראלים לומדים על הנצרות ממקורות עקיפים אם בכלל; בבתי הספר מלמדים על הנצרות ככת יהודית פורשת, או שמלמדים עליה מתוך ספרות פולמוס כמו ספר הכוזרי, ולעיתים מלמדים גם על מסעות הצלב ועל מרטין לותר. מקור נוסף לידע הוא הטלוויזיה. בזכות הסדרות האמריקאיות אין ילד יהודי בישראל שחשוף לטלוויזיה ולא מכיר את סנטה קלאוס, חולם על עץ חג מולד ומתנות, ובקיא במנהגי Halloween. 

אתגרים ביחסי יהודים ונוצרים

יחסי יהודים ונוצרים בישראל ובירושלים מזמנים אתגרים חדשים וייחודיים, לשני הצדדים.

למשל, העובדה שבמדינת ישראל, לראשונה בהיסטוריה ובמקום היחיד בעולם, היהודים מהווים רוב, והנוצרים מיעוט כפול בין יהודים. מיעוט כפול מפני שהם מיעוט ערבי בין יהודים ומיעוט נוצרי בין המוסלמים. 

הנוצרים הערבים רגילים להיות מיעוט, הם חיים כמיעוט בארץ כבר 1300 שנים – מראשית ימי השלטון הערבי מוסלמי בארץ, וכמיעוט היו תמיד תלויים בריבון כדי לשרוד. כמיעוט במדינה הם מצפים לתמיכה, הבנה, התחשבות ושמירה על זכויותיהם.

אלא שרבים מהיהודים מתקשים לראות בהם מיעוט, לתפיסתם הנוצרים הם חלק מרוב כפול – הם חלק מהעולם הנוצרי הרחב והעולם הערבי החולש על עשרות מדינות. באותה העת, היהודים בישראל ממשיכים לדבוק בתפיסה העצמית של היהודים כמיעוט למרות 70 שנות קיומה של מדינה יהודית ריבונית היושבת לבטח, וזאת בשל האיומים הבטחוניים והתרבותיים, אנטישמיות ותחושה של חוסר תמיכה בינלאומית בישראל. בשל תפיסת המיעוט, יהודים מצפים לתמיכה הבנה התחשבות ושמירה על זכויותיהם, ובהתאמה פחות רגישים למיעוטים הקיימים בתוכם, וביניהם המיעוט הערבי נוצרי.

אתגר נוסף ליחסי יהודים ונוצרים בהווה, הוא העבר. את המטען הרגשי וההיסטורי שיהודים הביאו עמם מהגולה לישראל אי אפשר לנטרל. המתח היהודי- נוצרי, אנטישמיות, רדיפות, גירושים, עלילות דם והשואה, הפכו בעיניי יהודים למושגים בלתי נפרדים לעיסוק בנצרות או לשיח על הנצרות. זאת בזמן שמרבית העולם הנוצרי המערבי, הכנסייה הקתולית, ורבות מהכנסיות הפרוטסטנטיות שינו את יחסן ליהודים ועוסקות בתיקונו. בשיח הבינדתי ברחבי העולם עוסקים בנושאים אלה בהרחבה, מתוך תחושה ברורה של נוצרים רבים שיש צורך לא רק בשינוי ותיקון, אלא גם בבקשת סליחה. בארץ, הערבים הנוצרים לא מבינים למה הם צריכים להתנצל? מדוע עליהם לחוש אשמה או בכלל להתייחס לחוויה של יהודי מול נוצרי באירופה, מה להם ולרדיפות? לעלילות דם? גירושים או לשואה? למה כל שיח יהודי-נוצרי צריך לעסוק בעבר, שאינו העבר שלהם?

ליהדות ולנצרות שורשים משותפים, שתי הדתות רואות בתנ”ך כתב הקודש, ספר מכונן, תוך פרשנות שונה ואף סותרת של הטקסטים המקודשים. דווקא המשותף מהווה קושי ואיום, שכן כל דת רואה בפרשנות שלה את הפרשנות היחידה, הנכונה והרלוונטית. הוויכוח לא מסתכם רק בפרשנות השונה על התנ”ך, קיים קושי גדול ליהודים להכיר ולכבד את השונות שבתפיסת האלוהות הנוצרית, השילוש, פרקטיקות נוצריות, כמו השימוש בפסלים ואיקונות ועוד ועוד. לראיה, במחקר שעשינו במרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים בשנת 2009 מצאנו ש-44% מהיהודים יבחרו להמנע מללמוד על הנצרות ורבים יותר, 59% ימנעו מללמוד את הברית החדשה. כמו כן, מעט פחות משליש הצהירו שימנעו מלהיכנס לכנסייה בארץ או בחו”ל.

גם לנוצרים בארץ יש בעיה תיאלוגית לא פשוטה; הם קוראים בתנ”ך בתפילה, שרים פרקי תהילים ולומדים את כתבי הקודש היהודיים בכנסייה. איך מתמודד ערבי נוצרי פסלטיני, עם טקסט העוסק בהבטחת הארץ לאברהם, הזוכה לפרשנות יהודית המעניקה בלעדיות לעם היהודי על הארץ? איך מתמודד ערבי-נוצרי פלסטיני עם דברי הלל וברכה  המשופעים על עם ישראל? איך מתמודד נוצרי ערבי פלסטיני הקורא על ישוע היהודי, שגדל במשפחה יהודית ושמר מצוות, כשלנגד עיניו עומדים יהודים עמם הוא נמצא בקונפליקט, יהודים המשרתים כחיילים במחסומים, יהודים שמתנים את כניסתו לירושלים במתן אישורים, יהודים מתנחלים עמם הוא נאבק על אדמתו? הנוצרי הערבי-פלסטיני נמצא בפרדוקס פנימי עם ספר הקודש שלו. מחד, בודאי שאי אפשר לצנזר בספרי קודש את הפרקים שלא נוחים לך ומאידך, קשה לקרוא את אותם פרקים.

במפגשים בינדתיים, יש נטייה לנסות להשאיר את הפוליטיקה בחוץ. מעדיפים שלא לדבר על מה שמפריד, אלא להתמקד במשותף, ברוחניות, בקשר לאל, בפרקטיקות דתיות שאפשר ללמוד האחד על השני. מעדיפים למצוא קרבה בשוני הדתי ולא הפוליטי. במקום אחר ובזמן אחר, זה אולי אפשרי אך בארץ זה בלתי אפשרי, ובמיוחד בירושלים.  הזהויות של החברה בארץ הן דתיות ולאומיות ומשולבות באופן הדוק זו בזו. לא ניתן לקיים שיח יהודי-נוצרי נייטרלי, השיח יהיה תמיד יהודי-ישראלי ונוצרי-ערבי-פלסטיני. אי אפשר להתעלם ממאזן הכוחות הפוליטי ומהסכסוך הקורע את הארץ, גם אם הנושא הוא דתי. יש ערבים נוצרים פעילים פוליטית, יש אחרים שפחות, יש המציגים את עצמם כחלק מהעם הפלסטיני ואחרים יתחמקו מהגדרות, אך במציאות הנוכחית יחסים בין דתות הן לעולם גם יחסים בין לאומים.

פתרון?

על מנת להתמודד עם אתגרים אלה נדרשת מודעות ורגישות, הן מצד הרשויות והן מצד האוכלוסיה. בכדי להנות מהעושר הרב-תרבותי שקיים בירושלים, יש צורך בחינוך לפתיחות וכבוד הדדי, זאת מתוך הבנת המרקם האנושי המורכב והמרגש שיש בעיר והערכתו. הכרת האחר לא יכולה להסתכם רק באכילת חומוס באבו שוקרי או חבישת כובע סנטה קלאוס בחג המולד. הכרת האחר צריכה להתבטא בלימוד משמעותי של ההיסטוריה והמורשת האחד של השני, בהיכרות בסיסית עם מערך האמונות והערכים של האחר ומציאת הזדמנויות לפעול ביחד, לטובת חברה בוגרת ובריאה. 

חנה בנדקובסקי

מרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים נוסד בשנת 2004 במטרה לענות על האתגרים שמציב המפגש המורכב והמיוחד בין אוכלוסיית הרוב היהודית ובין המיעוט הערבי הנוצרי בארץ הקודש. באמצעות חינוך, מפגש ומחקר, המרכז פועל על מנת להתגבר על הבורות ועל דעות קדומות ולקדם הבנה ואמפתיה בין יהודים ונוצרים בארץ הקודש. המרכז פועל כחלק ממרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג.

https://www.facebook.com/jcjcr.org/
בתמונה: פטריארך מחליף נורה.