כתבה זו נכתבה בסיוע שומרים, המרכז לתקשורת ודמוקרטיה

בשבוע שעבר, לראשונה מזה 20 שנים, שוטרים פלסטינים במדים נכנסו לשטח המוניציפלי של ירושלים באישור ממשלת ישראל. הסיבה הרשמית על פי השר גלעד ארדן בטוויטר: ישראל משתפת פעולה עם הרשות הפלסטינית בהשלטת סדר במזרח ירושלים. ״השלטת הסדר״ הגיע לאחר קרב יריות סוריאליסטי בין כנופיות ממחנה הפליטים קלנדיה וכפר עקב בחלק הצפוני של העיר. כנופיה ממחנה הפליטים קלנדיה ניסתה למנוע מתושבי כפר עקב להיכנס למחנה מחשש להדבקה.

התרה של פעילות בטחונית פלסטינית בתחומי ישראל, היא אקט שיכול לגרום לאנשים מכל הקשת הפוליטית לזוז ברמות משתנות של אי נוחות בכיסא, כי יש בה משום הודאה בכישלון – אנחנו (ישראל) לא יכולים (או רוצים) לשמור על הסדר בתוך הגבולות הריבוניים שלנו, ולכן אנחנו צריכים שהרשות תבוא לנקות פה את הבלאגן.

אלא שמסתבר כי הגמישות לשעת חירום של השר ארדן, לא תקפה כשזה נוגע לסיוע הומניטרי. קצת אחרי פעילות הכוחות הפלסטינים, משטרת ישראל החרימה בצור באהר חבילות מזון אשר נתרמו לנזקקים בתואנה שמקור התרומה קשור לרשות הפלסטינית. לא ברור מה האיום הגדול בחבילות אוכל עבור השר ארדן, חבילות שנשלחו לאזור העני ביותר בתוך העיר הענייה ביותר בארץ למטרות סיוע, אלא שבסופו של דבר גם התברר כי שמקור התרומה הינו עמותה ערבית-ישראלית מכפר קאסם.

לאחר מכן, בשבת האחרונה, כוחות הביטחון הישראלים עצרו בביתו בברוטליות את פאדי אל-הדמי, שר בממשלה הפלסטינית אשר אמון מטעמה על ירושלים. בראשון בבוקר שלמחרת נעצר גם עדנאן ר׳ית, מושל ירושלים מטעם הרשות. השניים נעצרו בטענה שהם חותרים תחת הריבונות הישראלית בירושלים, אך ללא עילת מעצר ממשית, בית המשפט הורה לשחרר אותם.

ההתמקדות בהורדות ידיים פוליטית במקום ברווחת תושבים מאפיינת את המדיניות – או נכון יותר, חוסר מדיניות – הישראלית במזרח ירושלים זמן רב. מזרח ירושלים היא עיר בתוך עיר. 70 קמ״ר של שטח הפקר בתוך הריבונות הישראלית. כ-370 אלף תושבים ללא אזרחות, אשר מחזיקים תעודת תושב לצד דרכון ירדני או לחילופין תעודה מעבר (Laissez-passer).

אזלת היד של הרשויות במזרח העיר מתבטא כבר שנים במערכת החינוך, בתשתיות, תברואה, שירותי בריאות, תחבורה ורווחה. כבר לפני המשבר 75% מסך תושבי מזרח העיר חיו מתחת לקו העוני. כיום ההערכה היא על 90%. זוהי חברה צפופה, מוזנחת ומתוחה פוליטית ודתית, כשמפחיד לשער מה יכולות להיות ההשלכות של מגיפה שמצליחה לכופף אפילו מדינות רווחה מבוססות.

בשבוע האחרון דיברנו עם עשרות פעילים, פקידים ממשלתיים ישראלים ופלסטינים, משפחות במצוקה, מנהלי מרפאות, גורמים במשטרה ובעירייה על מנת להבין מה קורה במזרח העיר בימי הקורונה, והאם אנחנו עומדים על פני תהום של משבר הומניטרי. מה שבטוח, משבר שכזה, לא יישאר בגבולות מזרח העיר. את ההשלכות האפשריות שלו עלולים להרגיש היטב לא רק ברחבי העיר, אלא גם בשאר חלקי הארץ.

התפשטות הנגיף

יום חמישי שעבר, עלי עיד יושב במשרדו בסניף קופת החולים מאוחדת אלחיאת, שועפט. הוא כמעט ולא ישן בימים האחרונים והדבר ניכר בקמטים במצחו והרעד הקל בידיו. כחמש שעות מוקדם יותר, ממש מחוץ לחלון משרדו נפתחה המעבדה הראשונה לבדיקות קורונה במזרח ירושלים. ״עד עכשיו בדקנו שישה אנשים״ מספר עלי.

עד לאותו יום, לא היתה אפשרות להיבדק באופן יזום במזרח ירושלים. חולים שהגיעו עם תסמינים למרפאות נשלחו חזרה הביתה מפני שלא יכלו לספר על מפגש עם חולה מאומת. כמו כל דבר במזרח ירושלים, גם קבלת טיפול רפואי הולם היה מאבק. ״אנחנו בשבוע השלישי מאז פרוץ המגפה ועד אתמול לא ידענו מה המצב״ אומר מוניר ע׳אנם (שם בדוי), מנהל בארגון רווחה פלסטיני, שמאז תחילת המשבר מרכז את אחת מקבוצות האקטיביסטים הפעילה ביותר בעיר. ״אנחנו לא יודעים באיזה רמות אנשים נגועים, אנחנו לא יודעים איפה החולים היו, אין מעקב. אין לנו שום שליטה״.

פואד אבו חאמד, בעלים ומנהל בזכיינות של שלוש מרפאות ״כללית״ במזרח העיר נעמד על הרגליים האחוריות והתריע כבר לפני יותר משבוע שהמחדל בטיפול במזרח ירושלמים עלול להתפתח למימדים עצומים. פוסט שכתב בעמוד הפייסבוק שלו הגיע לתהודה ארצית והוא התראיין לעיתון הארץ וגל״צ. במקביל, האגודה לזכויות האזרח דרשה ממשרד הבריאות מידע על כמות החולים במזרח העיר ורק ביום רביעי ה-1 באפריל בבוקר הגיעו הנתונים – 39 נדבקים מאומתים. נכון ליום ראשון ה-5 באפריל בצהריים, עדיין היו פחות מ-50 חולי קורונה מאומתים במזרח ירושלים.

הנתונים הללו אינם סבירים. בכל ירושלים יש כ-1300 נדבקים. מזרח ירושלים מהווה כשליש מהעיר, הצפי הוא שמספר ההדבקות במחלה גם במזרח העיר יהיה גבוה יותר, גם אם לא שליש מסך כל ההדבקות. ברשתות החברתיות אנשים כבר התחילו להעלות השערות בנוגע לסיבה שכמות ההדבקות במזרח העיר נמוכה והעובדה שטרם נרשמו מקרי מוות מהמחלה. חלק מההסברים אשר אנשים מספקים הוא שיש למזרח ירושלמים פחות חיכוך עם אנשים שטסים, והם מסוגרים יחסית באזורים נפרדים מהיהודים. אלא שירושלים של 2020 היא הרבה פחות מסוגרת ממה שהיתה לפני חמש ועשר שנים. מזרח ירושלמים או ״מקדסים״ – כפי שהם מכונים בערבית – מבלים, עובדים, ולומדים במרכז העיר, במכללת הדסה, בקניון מלחה ובגן הטכנולוגי. הם מטופלים באותם בתי חולים ונוסעים ברכבת הקלה ממזרח למערב, ומבקרים תכופות בבית לחם (שם הנגיף כבר החל לתת אותותיו לפני כשלושה שבועות) ובמחוז חברון בו מספרי החולים עולים בזריזות כעת.

הסבר משכנע יותר למיעוט הנדבקים הוא היקף בדיקות שנמוך באופן משמעותי משאר העיר והארץ, ולפיכך כמות החולים המאומתים נמוכה בהתאם. על פי אבו חאמד, מקדסים רבים חלפו מתחת לראדר לא רק בגלל שהממסד הישראלי נהג כלפיהם בגזענות ולא איפשר בדיקות, אלא גם מפני שיש בושה בהדבקות בנגיף ואנשים מעדיפים להסתיר זאת.

התאוריה לפיה ערבים לא נבדקים מטעמי בושה, פרסה כנפיים וצוטטה בתקשורת הישראלית והרשתות החברתיות אך לא משכנעת את כולם. ״היה מקרה אחד בשועפט בו בני משפחה של חולה לא היו מוכנים לחשוף אותו״, אומר גורם מקושר למשדר ירושלים למורשת. ״הסתרת החולה היא מקרה בודד שלא מעיד על הכלל. זה מאד פשוט, יעשו יותר בדיקות, ימצאו יותר חולים״.

בחזרה למעבדה במרכז הרפואי אלחיאת אשר בשכונת שועפט, עיד מספר שביום בו נפתחה המרפאה לבדיקות קורונה, הגיעו אליו פי ארבע יותר מטופלים בעלי תסמינים מובהקים של היפוכונדריה מאשר של קורונה. כלומר, אנשים ללא תסמינים כלל שדרשו להיבדק לקורונה, מה שמעיד דווקא על נכונות-יתרה להיבדק ושולל את תאוריית הבושה שהסתובבה ברשתות.

ביום ראשון האחרון בצהריים, עיד עדכן שבארבעת הימים שעברו מאז פתיחת המעבדה נבדקו מספר נמוך מאד (אנשים ללא תסמינים לא רשאים לבדיקה): בסך הכל 50 אנשים כאשר תוצאות הבדיקות עדיין לא חזרו. ללא נתונים רשמיים של משרד הבריאות, אנו נותרים עם הערכות של גורמים בתחום הרפואה במזרח ירושלים, לפיהן כרגע נבדקו בין 600 ל-800 אנשים – אחוזים ניכרים מתחת לממוצע הארצי.

החשש הכבד מהמגיפה מורגש בכל מקום. אמין, אשר עובד בשוק מוסררה סמוך לשער שכם, עמד עם ידיים בכיסים ומסיכה על הפה ונשמע עצבני: ״צריך לסגור הכל. לסגור את כל הכבישים. שאנשים לא יצאו מהבתים. רק ככה אפשר להלחם בזה. אנחנו צריכים להישמע להוראות ולא למות מהנגיף הזה״. פוסטים ברשתות החברתיות קוראים לאנשים שלא להשליך מסיכות על הרצפה כי ילדים יכולים להרים את זה ולהדבק מזה.

להתפרצות הנגיף מתלווה חשש ואולי אפילו גדול יותר. גם בימים כתיקונם לא מעט משפחות מתקשות להאכיל פיות ולרכוש מוצרי בסיס. המשבר הנוכחי כבר דוחק אלפי אנשים לקצה וכרגע ישנה דאגה ממשית ממשבר הומניטרי. ״מי שמצליח להסתדר היום, לא בטוח שיצליח להסתדר מחר, ושלא נדבר על מה יקרה עוד חודש״, אמרת הוניידה (שם בדוי), תושבת א-טור ואם לשלוש בנות. ״רק אלוהים מכיר את המצב שלי. יש ימים בהם אנחנו אוכלות, אבל אין לי מושג מה יקרה מחר״.

על פי מנהל מחלקת הרווחה במזרח בעיריית ירושלים ח׳אלד סלמאן, אם עד סוף אפריל משהו מהותי לא ישתנה, כמעט כל מזרח ירושלים תחייה מתחת לקו העוני. ״אם דיברנו עד פרוץ המשבר על 75% מתחת לקו העוני, היום אנחנו מדברים על לפחות 90%״.

ירושלים היא העיר הענייה ביותר בישראל, ומזרח ירושלים הוא החלק הכי עני בעיר. בירושלים היהודית למשל, אחוז המשפחות אשר חיות מתחת לקו העוני הוא מתחת ל-30%. כ-86% מהגברים המקדסים עובדים, אך הרבה מאד מהם בעבודות עם שכר יומי ותשלום נמוך מאד. רק 22% מהנשים המקדסיות עובדות – מספר הנמוך בכ-15% מהממוצע הארצי אצל הציבור הערבי. מבחינת חתך גילאים, המקדסים נחשבים לאוכלוסיה צעירה – רק 4% מעל גיל 65, פי שלוש פחות מאשר האוכלסיה היהודית בעיר. מהזווית הזו ניתן להסיק שהחברה במזרח ירושלים דווקא פחות פגיעה לנגיף. באותה הנשימה חשוב גם לציין כי ישנן שכונות אמידות יותר במזרח ירושלים כגון בית חנינא, אך לצידן שכונות כמו מחנה הפליטים שועפט וסילוואן הסובלות מעוני והזנחה שיטתית.

ח׳אלד סלמאן מספר שנכון ל-2 באפריל מעל 40,000 אנשים במזרח ירושלים זקוקים לתמיכה קבועה כדי להתקיים. ״אלו רק האנשים הרשומים בלשכת הרווחה. על פי הערכות יש עוד עשרות אלפים לא רשומים. ״עד יום ראשון הקרוב (ה-5 באפריל) אני מחלק תווי קניה בסך של 735,000 ש״ח. שבוע הבא אנחנו מוציאים עוד סלי תמיכה לקשישים״. חשוב לציין שמדובר בתמיכות אשר נעות בין 250-400 ש״ח, אחת לחודש, ורובן מתרכזות בקשישים ומשפחות חד הוריות ולא בכלל האוכלוסיה.

קולות דומים נשמעים מכל הכיוונים. ״אם היית מדבר איתי בתחילת השבוע הייתי מדבר אחרת״, מספר חוסיין, צעיר העובד במרכז למיצוי זכויות פלסטינים וחי בשכונת בית צפאפא עמו שוחחנו ביום שלישי. ״היום בבוקר התחילו להגיע אותות המצוקה ובקשות העזרה. אפילו מכאן, בית צפאפא, שזו שכונה מבוססת ואמידה. יש מעל 12 משפחות שאין להם איך לשים אוכל על השולחן״.

הוניידה אשר צריכה לפרנס שלוש נפשות נוספות מוצאת את עצמה בודדה מול מצוקת הרעב. ״שמעתי שמשרד הרווחה עוזר למי שיש לו תיק וגם למי שאין לו. אבל זה לא נכון. כבר 20 שנים יש לי תיק שם ורק פעמיים או שלוש במשך ה-20 שנים האלו עזרו לי בסכום של כ-700-800 ש"ח וגם אז הייתי צריכה להביא להם קבלות כנגד ההוצאות. פניתי אליהם לפני כל המצב של הקורונה והם אמרו לי שאין להם איך לעזור לי בגלל שתעודת הזהות שלי עזתית. בסדר, אני מבינה. אני גם גאה במי שאני. אבל מה לעשות, למות? שיזרקו אותי לרחוב רק בגלל שאני עזתית?״.

לפני 25 שנים הוניידה פגשה גבר מקדסי והגיעה לירושלים בעקבותיו. נולדו להם שלוש בנות ולאחר שבע שנות נישואים הם התגרשו. מאז, כבר 18 שנים שהיא נותרה ללא מקור הכנסה קבוע לה ולבנות שלה. אבא של הגרוש שלה הציע להן דירה קטנה שם הן חיות עד היום. ״אם הייתם רואים את הבית שאני גרה בו הייתם אומרים ׳אלוהים יעזור לה איך היא נשארת בבית כזה׳; בחורף אנחנו סובלות מדליפות של מי גשם. הגשתי בקשות לעמותות שמשפצות בתים, אמרו שיעזרו אבל לא עשו כלום״.

למרות שהתחתנה עם ירושלמי, למרות שהיא גרה כאן למעלה מעשרים שנים, ולמרות שלבנות שלה יש תעודות זהות כחולות, המעמד של הוניידה מעולם לא הוסדר מול הרשויות הישראליות והיא לא זכאית לתמיכה משירותי הרווחה של המדינה. גם הבנות שלה לא מקבלות תמיכה מפני שהן נחשבות לבוגרות ומסוגלות לעבוד, אלא שעל פי הוניידה, ״המצב הנפשי של הילדות מאז שאבא שלהן עזב אינו יציב. הן לא יוצאות מהבית, לא מדברות עם אף אחד, לא רוצות לפגוש אנשים״.

״כמה וכמה פעמים דיברתי עם הרווחה שיעזרו לי עם אחת התאומות. היא תכף בת 23 ועד היום לפעמים עוברים עליה יומיים-שלושה בהן היא לא מסכימה לאכול. היא יושבת על הספה ולא מרשה לאף אחד להתקרב אליה. ביקשתי מהם לטפל בה. אם צריכים לקחת אותה לטיפול אבל אמרו לא, היא מבוגרת. ואחרי כל זה לא נותנים לנו תמיכה כי הן יכולות לעבוד״.

לפני המשבר, הוניידה עבדה בניקיון בתים וכך תמכה במשק הבית הקטן שלה. שירותי הרווחה הפלסטינים מעניקים לה באופן לא סדיר כ-750 שקלים אחת לשלושה חודשים, סכום שבקושי מכסה ביטוח בריאות. במצב הנוכחי, בו היא אפילו לא יכולה לנקות בתים, היא לא יודעת לאן לפנות ומה לעשות. ״המקדסים״ היא מאשימה, ״לא מרגישים את הסבל של האנשים האחרים. אלו שמגיעים מהגדה או מעזה. אישה כמוני שאין לה אף אחד שאפשר להשען עליו, החברה כאן לא ניצבת ליד אישה שאין לה אף אחד״.

הוניידה לא לבד. כמו בשאר הארץ, גם במזרח העיר פוטרו או יצאו לחל״ת עשרות אלפי אנשים. אך בעוד בתי אב רבים יכולים להחזיק תקופת מה ללא הכנסה ובעזרת ביטוח לאומי (או זכאות להלוואות), לאוכלוסיה העניה בישראל אין רשת ביטחון. ״בין אם תתפרץ המגיפה באופן נרחב ובין אם לא״, אומר מוניר ע׳אנם מארגון הרווחה הפלסטיני, ״אנחנו עומדים בוודאות בפני סכנה אחרת – רעב. גם בימים רגילים המצב במזרח ירושלים חמור, וכעת כשאנחנו בחירום זה עלול לצאת משליטה״.

גורם פלסטיני אשר עובד במשרד ממשלתי ישראלי מוסיף כי ״המחסור הזה גורם גם לעלייה באלימות״. נתונים של משרד הרווחה על כלל ישראל הראו עליה של מעל 700% במקרי האלימות במשפחה. ״אם לפני כן״, המשיך הגורם, ״מחלקות הרווחה בשכונות היו מקבלות בסך הכל עשרות פניות בשבוע, היום זה הכפיל את עצמו ורבים מהמקרים אינם מדווחים״.

במחנה הפליטים שועפט מצב הרווחה קשה כעניין שבשגרה. זהו מחנה פליטים אשר נמצא מחוץ לחומת ההפרדה אבל בתוך שטח ישראל, מעין מובלעת אשר יש לעבור בידוק בטחוני בכניסה אליה. נכון לסוף השבוע שעבר, מעל 700 משפחות דיווחו על מצב מצוקה וסף רעב עם צורך מיידי במטרנה, חיתולים ומזון. העובדים בשירותי הרווחה מבועתים מהמצב שעלול להיווצר ואחת מהם סיפרה לנו ״עוד חודש יהיה פחד גדול״.

על פי נתונים של שירות התעסוקה בירושלים, רק מיום שלישי ה-30 במרץ, מעל 70 אלף אנשים הצטרפו למעגל דורשי דמי האבטלה. אך לערבים בירושלים מצטרף קושי נוסף בבקשות האלו אשר דורשות פענוח קפדני ומורכב גם למי שעברית לא שפת אם עבורו. על פי סקר של עיריית ירושלים מ-2019, אחוזי ידיעת העברית אצל מקדסים נמוכה בעשרות אחוזים מאשר משל מקביליהם בשאר הארץ וחלק מהטפסים הנדרשים לבקשת דמי האבטלה הם בעברית בלבד.

עמותות וארגונים שהעבודה שלהם היא על התפר בין החברה המקדסית לבין המוסדות הישראלים הוצפו בבת אחת באלפי טלפונים ובקשות עזרה במילוי טפסים מסוגים שונים. כדי להתגבר על הפער הזה, נרתמו מספר ארגונים פלסטינים אשר בדרך כלל לא משתפים פעולה עם ארגונים ממשלתיים ישראלים. לדוגמא, ארגון פלסטיני אשר ביקש ששמו לא יפורסם, עבד באופן צמוד לג׳וינט ישראל סביב הפקת סרטון אשר מסביר כיצד למלא את טפסים לדרישת דמי אבטלה בעברית שלב אחר שלב.

ריהאם ג׳אבר אשר מנהלת את סניף מט״י (מרכז טיפוח יזמות) במזרח ירושלים, העלתה קושי נוסף. ״רבים עובדים בשחור, רבים עובדים ברשות הפלסטינית. להם אין ביטוח לאומי, אין איך לדרוש דמי אבטלה, אבל עדיין יש ילדים להאכיל ושכר דירה לשלם״.

מלבד מחלקת הרווחה, ישנן מספר עמותות וארגונים אשר מנסים לתת כתף לתושבים במצוקה. ״הקרן לידידות״ וקרן ״מתן״ פועלות יחד עם עיריית ירושלים כדי לתמוך במקדסים הזקוקים לסיוע במזון ומוצרים בסיסיים. כמו כן, עמותת ״כולנא״ מנהלת מבצע לפני פסח בו שומרי כשרות לפסח יוכלו לתרום חמץ למשפחות מקדסיות נזקקות, והמנהלים הקהילתיים בשכונות מעבירים תרומות כמו גם גופי צדקה מוסלמים שונים.

פעילה פוליטית מהרשות הפלסטינית, אשר מתגוררת במחנה הפליטים שועפט שבשטח המוניציפלי של ירושלים, מספרת שרק ביום רביעי האחרון החלה הרשות לאסוף מידע בנוגע לנזקקים ולהערך למשבר הרעב עם מוצרי יסוד. במקביל, הוקם בשבוע שעבר אתר אינטרנט בשם Madad אשר אמור לתת מענה לצרכים דחופים. על פי פרסומים, היוזמה היא שיתוף פעולה בין הפילנתרופ הפלסטיני מוניב ראשיד אלמסרי אשר תרם למעלה ממיליון יורו, מוחמד אשתייה ראש ממשלת פלסטין ועדנאן ר׳ית, מושל ירושלים מטעם הרשות. באתר ניתן להרשם כדי להתנדב או לקבל תמיכה במזון או מצרכים בסיסיים. ניסינו לברר מול אתר ״מדד״ נתונים על פניות ומצב ברווחה, אך עד למועד פרסום הכתבה לא התקבלה תגובה.

הכל פוליטי

כדי להסביר מדוע מזרח ירושלים נמצאת בקו האש של משבר הקורונה ולמה יש יסוד סביר להאמין שאנחנו עומדים לא רק בפני התפרצות מגיפה, אלא אסון הומניטרי כולל, יש לקחת כמה צעדים אחורנית ולהביט על התמונה המלאה. ירושלים היא העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל למרות שתושביה הערבים אינם אזרחים ישראלים. זה מבלבל כמו שזה נשמע. מזרח ירושלים אשר סופחה ב-1967 מתנהלת תחת ריבונות ישראלית כשרק אחוז אחד בלבד מתוך תושבי מזרח העיר הם בעלי אזרחות.

למרות שמדובר בבירת ישראל, מזרח ירושלים מוזנחת ונמצאת במעין ״לימבו״ תמידי עקב מאבקי כוחות פוליטיים. באופן רשמי, הרשות הפלסטינית לא מורשית לפעול בשטח המוניציפלי של ירושלים. כך למשל קורה, שמושל ירושלים עדנאן ר׳ית מתגורר בשכונת סילוואן, אך משרדו ממוקם בכפר א-ראם אשר צמוד לצידה המזרחי של גדר ההפרדה, מחוץ לתחום השיפוט של ירושלים. הטענה הישראלית היא שהרשות הפלסטינית מנסה לחתור תחת ההבנות האלו ולפעול בירושלים, דרך עמותות, פעילויות אזרחיות, מסגדים, ולכן פעם אחר פעם ישראל עוצרת את מושל ירושלים עדנאן ר׳ית שייתכן ומכיר את הסוהרים במגרש הרוסים טוב יותר מהשכנים שלו.

לרשות הפלסטינית אמנם יש אחיזה במזרח ירושלים, אך זו הולכת ונחלשת בשל מספר גורמים: בניית הגדר אשר ניתקה את ירושלים מהגדה המערבית, החלשות המוסדות הפלסטינים, ומציאות פוליטית שמערערת את האמון בהיתכנות של מדינה הפלסטינית, בדגש על האוכלוסיה הצעירה ששואפת להתפתח ולנצל את ההזדמנויות שעומדות בפניה. בסופו של יום, המקדסים מצביעים ברגליים, לומדים עברית ועובדים במקומות עבודה ישראלים מגוונים: תפקידי ייעוץ בעיריית ירושלים, עריכת דין, הנהלת חשבונות ורפואה. אפילו בג׳וינט ישראל ישנם כיום עובדים ממזרח ירושלים.

לאור התהליך הזה אפשר לראות שמאבקי הכוחות הפוליטיים אינם רק בין הרשות הפלסטינית לישראל, אלא גם דיון ציבורי פנים-ישראלי. לכאורה, השמאל תומך בפתרון שתי המדינות רוצה ״להשיב״ את מזרח ירושלים לרשות הפלסטינית כחלק מהסדר, והימין מאמין ב״ירושלים מאוחדת״ להפוך את תושביה לאזרחים ישראלים. ״לכאורה״ מפני שמתחת להצהרות הפומפוזיות על ריבונות, ממשלות הימין מהססות לאזרח את תושבי ירושלים ובשמאל הירושלמי מתגברת תנועה הקוראת לעיר שוויונית תחת ריבונות ישראלית.

מה שמתרחש בפועל בשנים האחרונות הוא שמשרד ירושלים ועיריית ירושלים מתייחסות למקדסים כתושבים בעלי זכויות בעוד שכוחות הביטחון רואים בהם גורם עוין ומאיים עד שמבצעים ומעצרים בשטחים עירוניים ואפילו בביתי ספר הפכו למחזה שכיח.

מצב הביניים הזה בא לידי ביטוי בעיצומו של המשבר הנוכחי בצורה גסה. כפי שעיתונאי הארץ, ניר חסון הזכיר לשר לביטחון פנים, גלעד ארדן בטוויטר, בשנים האחרונות ישראל עצרה עשרות פעילויות בעלות אופי חברתי ותרבותי של הרשות הפלסטינית – מטורניר כדורגל ועד מופע ליצנים. בניגוד מוגמר למדיניות הנוקשה, שבוע שעבר אישרה הממשלה לכוחות ביטחון ויחידות עילית פלסטיניות להיכנס לאזורים אשר בשטח המוניציפלי של ירושלים, דוגמת כפר עקב כמו גם לעזריה הסמוכה למעלה אדומים ואבו דיס אשר אינן בשטח B שבשליטה בטחונית ישראלית.

הסיבה המיידית לאישור כניסת הכוחות הייתה חילופי יריות בין כנופיות במחנה קלנדיה וכפר עקב. האלימות בין הפלגים החלה לאחר שחמושים מקלנדיה ניסו למנוע מתושבי כפר עקב להיכנס לכפר מחשש להדבקה בקורונה. השר ארדן מצידו, הצטדק ברשת החברתית וטען שזה לגיטימי לאשר לכוחות פלסטינים לפעול בשטח הריבוני של ישראל בירושלים כל עוד זה עונה על האינטרס הישראלי.

אלא שנדמה שבעיני ממשלת ישראל ל״ריבונות״ יש רק צד בטחוני. בשבוע שעבר הגיעה לצור באהר משאית עמוסת מזון מכפר קאסם לחלוקה לנזקקים בכפר. המשלוח נעצר על ידי המשטרה בחשד שמדובר במשלוח מהרשות הפלסטינית. בירור קצר הראה שהעמותה ששלחה את המשאית קשורה לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית – כלומר עמותה הרשומה בישראל. אבל למרות זאת המזון הוחרם.

כמה ימים אחר כך, השר הפלסטיני לענייני ירושלים פאדי אל הדמי ומושל ירושלים עדנאן ר׳ית נעצרו על ידי כוחות הביטחון בבתיהם. יועץ בטחוני אשר מתמחה ביחסים בין ישראל לרשות טען בפנינו כי הזגזוג במדיניות הישראלית – התרה לכוחות בטחון פלסטינים לפעול בשטח ישראל ומאידך מעצר של בכירים בגלל תרומות מזון – הוא תולדה של מתחים בין גופים שונים במערך מקבלי ההחלטות הישראלי ומבטא את הלחיצות של השר ארדן אשר מוכרח ״לעשות שריר״ בנושא הריבונות.

כאשר כתב ״הארץ״ ניר חסון איתגר את השר ארדן בטוויטר, ושאל מדוע הורה על פיזור פסטיבל לילדים אבל אפשר כניסת שוטרים פלסטינים לתחומי ישראל, ארדן ענה כי: ״החוק מכיר בכך שבמצב שיש אינטרס ישראלי, ניתן לאשר פעילות של הרש״פ. נדיר אך אפשרי. במקרה הזה צה״ל תיאם פעילות רש״פ בצד הפלסטיני של הכפר כדי לחצוץ ולמנוע מעבר מזרחה לרש״פ של התושבים וכניסה מהרש״פ לכפר. זה אינטרס ישראלי מובהק. לא סותר בשום דרך את המדיניות שאני מוביל בשכונות העיר״. כאשר ניר חסון העלה תמונה שמוכיחה שהשוטרים הפלסטינים ביקרו לא רק בצד הפלסטיני של הכפר אלא ממש בשטח הישראלי ארדן הפסיק לענות.

בכל הנוגע לנגיף הקורונה, קשה לומר בוודאות מה יוליד יום, אבל אין ספק שהמשבר הזה מדגיש את השאלות הבוערות של מזרח ירושלים. נכון לימים אלה, עשרות אלפי משפחות בשועפט, א-טור ועיסאוויה זקוקות באופן בהול לתמיכה כששעון החול פועל לרעתן. הדרג הפוליטי מצידו, מנסח פרק חדש באזלת היד, וממשיך בהתנצחויות כאילו אין זה מצב חירום וחיי אדם עומדים על הפרק. נקודת האור היחידה היא שיתופי הפעולה של אנשי השטח משני הצדדים שמבינים שכשמניחים את הפוליטיקה בצד, שיתוף פעולה אמיתי יכול לשנות את החיים של האנשים שהם מסתכלים להם בעיניים מידי יום ביומו.