מאת ערן צידקיהו
לאחרונה פרסם עיתונאי סעודי בשם אוסאמה ימאני מאמר הקובע שמסגד אל-אקצא הנזכר בקוראן לא נמצא בירושלים אלא בעיירה הסמוכה למכה בשם ג'עראנה (קישור בתגובה הראשונה). אין מדובר בטיעון חדש, אולם לראשונה הדבר נכתב בשופר רשמי של הלשטון הסעודי. עד כה מי שהשמיעו את הטענות הללו היו אנשי אקדמיה אתיאיסטיים או פולמוסנים ישראלים המזוהים עם הימין-הדתי.
מרבית החוקרים במאה וחמישים השנים האחרונות טוענים שכיפת הסלע נבנתה ברחבה הקדושה בשלהי המאה השביעית (ליתר דיוק בשנת 691), עשרות שנים לפני שהמקום זוהה על ידי המוסלמים כמסגד אל-אקצא הקוראני. הטענה המקובלת היא שהמסגד זוהה עם הביטוי הקוראני מתישהו במהלך המאה השמינית. המוטיבציות לבניית כיפת הסלע, כך טוענים החוקרים, נטועות בפוליטיקה – מאבק בין חצי האי ערב ללבנט – או בפולמוס בינדתי בין האסלאם לנצרות. כךאו אחרת דבר אחד ברור – כיפת הסלע שנבנתה בסוף המאה השביעית היא המבנה המונומנטלי הראשון שדת האסלאם בנתה אי פעם בהיסטוריה (הכעבה במכה היא מבנה קדם אסלאמי). מאחר שמדובר בפלא אדריכלי אשר בנייתו עלתה הון עתק (12 שנות הכנסה של מחוז מצרים שהיה העשיר ביותר באימפריה האסלאמית המתהווה), הדבר הטעון הסבר.
ביקורת המקרא היא הגישה המחקרית המקובלת באקדמיה. גישה זו טוענת שהתנ"ך נכתב במהלך מאות השנים שאחרי קיומם לכאורה של דוד ושלמה. מהותו של המקרא על פי הגישה האקדמית היא הבניה לאחור של לגיטימציה שלטונית לשושלת מלכי יהוד המתבססת על מה שנקרא "בית דוד" (האחרון שבהם אגב היה צדקיהו, רק אומר).
אפילו על פי הסיפור המקראי עצמו דוד המלך בחר בירושלים מסיבות פוליטיות גרידא ואילו ביקורת המקרא מסבירה כיצד הכותבים המאוחרים יותר הבנו לאחור את הקדושה של העיר (שלא נזכרת בשמה בחומש) על מנת לבסס את ירושלים כמוקד פוליטי ודתי.
אם אנחנו מקבלים מראש את קיומה של אמת אלוהית אחת, או אז אין מקום לוויכוח –אללה או יהוה העניק מקומות קדושים לעמים נבחרים וחולל בהם התרחשויות על-טבעיות. אבל המחקר האקדמי מלכתחילה מוציא את שאלת קיומו של האל מהמשוואה ובוחן את ההשתלשלות ההיסטורית גרידא. על פי המחקר אף אל לא הבטיח או קידש את העיר ירושלים או אל-קודס לאף לאום או דת. המחקר מניח מראש שכל תהליכי ההתקדשות והפוליטיזציה נוצרו כתוצאה מתהליכים אנושיים, דתיים, פוליטיים וחברתיים. לפיכך גם אם ירושלים התקדשה בדיעבד, בין עם על ידי מלכים שזיהו עצמם עם "בית דוד" במאה השמינית לפנס"ה, או על ידי שושלת מוסלמית שהתיימרה להנהיג את עולם האסלאם במאה השביעית לספירה, אין הדבר מבטל אלף ארבע מאות או אלפיים שבע מאות שנות קדושה ומרכזיות דתית ופוליטית.
הטענה שמסגד אל-אקצא ואל-קודס אינן קדושות למוסלמים בגלל אמת היסטורית המבטלת קדושה דתית ולכן הטענה של הפלסטינים על ירושלים ופלסטין בטלות, זהה לטענה שביקורת המקרא הגורסת התקדשות בדיעבד של ירושלים מסיבות פוליטיות (הרי מעבר לכתוב בתנ"ך אין שום הוכחה מדעית לקיומם של דוד, שלמה או של בית המקדש הראשון בירושלים) מבטלת את אלפי שנות הקדושה והכיסופים של היהודים אל ירושלים ומכאן גם את מעמדה המרכזי בתודעה הדתית-לאומית פוליטית של יהודים בישראל כיום.
כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא עומדים במרכז התודעה הלוקל-פטריוטית של המוסלמים בלבנט עוד מהמאה השביעית – המאה בה האסלאם הופיע על במת ההיסטוריה. בימי הביניים קודשת ירושלים ושחרור מסגד אל-אקצא הם הסמלים אשר סביבם הצליח צלאח א-דין אל-איובי לאחד את עולם האסלאם ולהביס את הצלבנים. כמו היום, גם בימי הביניים המוקדים – מהשלבים הראשונים בתהליך התקדשותה של ירושלים – התחולל מאבק בין אנשי הלבנט לבין אנשי מכה, כאשר האחרונים ניסו להמעיט בחשיבותה של ירושלים על מנת להעצים את חשיבותה הפוליטית ואת ייחודה הדתי של מכה. מבחינה היסטורית, אחרי המאבק בצלבנים קדושת ירושלים כבר הפכה לעובדה בלתי מעורערת המעוגנת בספרות דתית נרחבת. אלו הם השורשים ההיסטורים העמוקים של הזהות הלאומית-דתית הפלסטינית.
הדיון ההיסטורי וההיסטוריוגרפי בנושא קדושת ירושלים באסלאם מרתק בפני עצמו. מזה כמאה וחמישים שנה גדולי חוקרי האסלאם כמו גולדציהר, גויטין, הריברט בוסה ואחרים עסקו בשאלת קדושתה של ירושלים באסלאם. בשנים האחרונות עוסקים בסוגיה הזו חוקרים ישראלים ותיקים, בהם עמיקם אלעד ומילכה רובין מהאוניברסיטה העברית, אורי רובין מתל אביב ורבים אחרים. גם חוקרות חדשות כמו יולנדה יבור מתל אביב עוסקים בסוגיות הללו לעומק. רובם ככולם מסכימים שירושלים זוהתה עם "אל-אקצא" הקוראני עשרות שנים אחרי שכיפת הסלע נבנתה. יוצא דופן בקרב החוקרים הישראלים הוא מתרגם הקוראן אורי רובין, אשר במאמר מ-2008 ובספרו מ-2019 הוא טוען שכבר בעת שנכתב הפסוק הקוראני המציין את מסגד אל-אקצא (17:01), הכוונה המקורית בפסוק היא לרחבה הקדושה שבירושלים – רחבת הר הבית החרבה. רובין, שמכיר היטב את מכלול המקורות ההיסטורים בנושא, מקעקע ביד אמן את אמינותם של ההיסטורינים המוסלמים הקדומים עליהם מתבססים שוללי קדושת ירושלים באסלאם. יתרה מזו, טוען רובין, די אם נקרא את פסוק 17:01 הקוראני בהקשרו – הפסוקים הבאם בהמשך פרק 17 בקוראן הרי עוסקים באופן מובהק בבני ישראל, בירושלים ובמקדש […] ואידך זיל גמור.
כל החוקרים הללו הם היסטוריונים מחוננים אשר מעבירים ימים כלילות כשהם ספונים בד' אמות הספריה, רכונים על כתבי יד עתיקים תוך כדי קריאה סינופטית במקורות קדומים בערבית קלאסית, בלטינית, ביוונית ובפרסית. הם מצליבים מקורות, משווים עובדות ומנתחים את הטקסטים השונים באזמל מנתחים לפרטי פרטים. כולם פרסמו אין ספור מאמרים וספרים בנושא, אבל אף אחד מהחוקרים והחוקרות הרציניים הללו לא חשב לתרגם את האמירות ההיסטוריות הללו לכדי אמירה פוליטית המחלישה את הטענה הלאומית-דתית הפלסטינית המודרנית.
הישראלי המפורסם ביותר שמקדם את הטענה שמסגד אל-אקצא אינו בירושלים הוא אדם בשם מורדכי קידר. מדובר בקצין מודיעין זוטר שעם שחרורו כתב דוקטורט בבר אילן בנושא הרטוריקטה של התקשורת הסורית בתקופת חאפז אל-אסד. מאז הדוקטורט שלו קידר לא פרסם שום מאמר אקדמי בעל משמעות באף נושא, בטח שלא בתחום של חקר האסלאם הקדום בלבנט. קידר מחזיק באידאולוגיה דתית-לאומית והוא למעשה פעיל ימין ופולמוסן ובכל אופן אין מדובר בחוקר אקדמי רציני. ביו טיוב אפשר לצפות בהרצאותיו במאחזים לא חוקיים ברחבי השטחים והוא אף התפרסם לאחרונה כשטען מול המצלמות שיגאל עמיר לא רצח את רבין […] ואידך זיל גמור.
מאז המשא ומתן באנאפוליס בשנים 2007-2008, כאשר אולמרט הביע נכונות לחלק את ירושלים, החל קידר לקדם בעקביות את הטיעון שירושלים לא קדושה למוסלמים. הוא זכה לפרסום כאשר הטיח את הדברים בגסות בשפה הערבית בעת ראיון באל-ג'זירה. עם מרבית הטיעונים של קידר וחבריו הפולמוסנים בימין הדתי הישראלי, כמו גם טיעוניהם של ימאני הסעודי או של יוסוף זידאן המצרי, המבקשים לפקפק בקדמוניותה או באותנטיות של קדושת ירושלים באסלאם, אפשר להתווכח בקלות – רק לדוגמה, הטענה שכיפת הסלע נבנתה כדי להסיט את החאג' ממכה בגלל מחלוקת פוליטית בין דמשק (וירושלים) לחג'אז (מכה ומדינה) הוכחה כבר מזמן כלא נכונה היסטורית (ואני מוכן להפנות את המעוניינים למקורות ההיסטוריים הרלוונטים).
אנו יודעים כיום שגם במהלך המאבק הפוליטי והצבאי המר, אפשר שליט מכה והטוען לכתב הח'ליפות עבדאללה בן זובייר לשליט דמשק מהשושלת האומיית עבד אל-מאלכ בן מרואן לעלות לרגל למכה. כך אפשר בקלות יחסית להפריך או להתווכח אחת לאחת עם טענותיהם. אבל בכלל לא בטוח שיש טעם לעשות זאת, שכן מדובר בדו שיח של חרשים. מה הטעם לקיים דיון אקדמי מושכל עם פולמוסנים שסימנו את מטרתם מראש? זאת ועוד, מטרתם אינה חקר האמת ההיסטורית אלא פולמוס דתי והפרכת טיעונים פוליטיים עכשוויים.
מילא כשהטיעונים הללו באים מפי אנשים הרואים את העולם במונחים של צדק אלוהי. כאן, כאמור אין טעם בויכוח. אבל כל מי שמבקשת להתבסס על המחקר המדעי ועל הרציונליות המודרנית, צריכה לחשוב על הטיעון הבא: אי אפשר להחזיק בעמדה המסורתית בנוגע לקדושת ירושלים של צד אחד ובאותה עת לבחון את קדושת ירושלים עבור הצד השני דרך הפריזמה הביקורתית. אם אנחנו מחזיקים בעמדה הביקורתית מדעית שירושלים לא באמת קדושה למוסלמים למרות אלף חמש מאות שנות מרכזיות דתית ופוליטית, אז כפועל יוצא מזה ירושלים גם לא קדושה ליהודים, למרות מעל לאלפיים וחמש מאות שנות קדושה ומרכזיות פוליטית. מנגד אם אנחנו מבינים שלמרות הדיון המדעי על העבר, האמת ההיסטורית, ככל שהיא קיימת, לא יכולה למחוק אלפי שנות היסטוריה שבמהלכן התגבשו המסורת, הדת, הפוליטיקה ויצרו את העיר המיתית והאמיתית כמרכז רוחני, דתי ופוליטי – או אז אנחנו מבינים שקדושה של עיר מתקיימת בפני עצמה – לא מתוקף המחקר ההיסטורי אלא מתוקף האמונה והמסורת והמציאות ההיסטורית המתמשכת.
אסיים בהמלצה, רובין מפציר בחוקרי האסלאם לתת מקום של כבוד לפרשני הקוראן ולאנשי הדת המוסלמים בבואם לחקור את הדת המוסלמית. להקשיב לקידר ודומיו בישראל מדברים על האסלאם שווה ערך למה שאומר איש דת מוסלמי העוין את היהודית על הדת היהודית.
לגבי השיח הדתי החדש שיוצא מסעודיה בימים אלו, הרי שכאן כבר מדובר בשינוי מעניין שיש לעקוב אחריו בתשומת לב – בעיקר להמתין לאמירה ברורה בנושא מבכירי הממסד הדתי הסעודי הווהאביסטי. השיח הסעודי החדש הוא שיקוף מובהק של האינטרס הפוליטי העכשווי כפי שהוא מתגבש בשנים האחרונות במפרץ. אולם ההיסטוריה מעידה שקדושת ירושלים היא ערך מוגן ומיתוס רב עוצמה עבור האסלאם בכלל ועבור העולם הערבי והפלסטיני בפרט. קדושה שכזו לא בקלות תימחה עקב אינטרס פוליטי אזורי רגעי. סביר יותר להניח שהניסיון לערער את קדושת ירושלים לאסלאם, המשול בעצם למחיקת הזהות הערבית הפלסטינית, יוביל אותנו, יהודים וערבים בכברת הארץ שבין הירדן לים, לעוד סבבה של אלימות והקזת דם הדדית.
