"פרשת אדמות הכנסייה" הינה נושא מורכב מבחינה חוקית, כלכלית וחברתית. אנו מבקשים להודות לאנשי "מדינת ירושלים"  שתרמו, בסירטון שהפיקו, להבנת הבעיה. אף שהסירטון ממצה ומקיף את הבעיה על כל זוויותיה, מאליו יובן שאינו יכול לפרט את כל העובדות. לכן אני מבקשת להוסיף מספר נקודות/הבהרות.

1. מקורה של הבעיה:

בשנת 1948 שיטחה של ירושלים המערבית היה כ-32 אלף דונם. מתוך שטח זה היו כ- 5,400 דונם, בלב ליבה של ירושלים, בבעלות כנסיות שונות. מדינת ישראל –  שאך זה קמה, ושכידוע לפי תוכנית החלוקה של האו"ם ירושלים אמורה היתה להיות בינלאומית, והמדינה הצעירה לא רצתה לקומם עליה את דעת העולם ודעת הכנסיות – לא הפקיעה לריבונותה קרקעות אלה, למרות שהיו תקדימים בארצות שונות (תורכיה, מצרים ועוד) של הפקעות קרקעות של הקדש (כנסיות או ווקאף) לטובת הציבור. במקום זה "המציאו" בממשלה, וקק"ל אימצה, את המונח "חכירה לדורות", למרות ששולמה תמורת הקרקע. הדירות שניבנו על קרקעות אלה נימכרו לדיירים בכסף מלא בדיוק כמו דירות שלא ניבנו על אדמות כנסייה. לכן, ההבנה של הדיירים-החוכרים וגם של עורכי הדין שלהם שהמדינה תסדיר את עניין החכירה והבעלות על הקרקע, שאם לא כן החכירה תהפוך ל"בכייה לדורות", בדיוק כמו שנאמר בפרוטוקול קק"ל משנת 1951.

1. היקפה של הבעיה:

"המטה להצלת חוכרי הדירות בישראל" הצליח עד כה לאתר רק כ-1,500 דירות חכורות בכעשר שכונות/מיתחמים בירושלים. לפי היקף אדמות הכנסייה כנ"ל, ברור לנו שישנם עוד מאות/אלפי דירות שטרם אותרו, כי אין מפות ורשימות עדכניות של הנכסים, וגם לא תמיד בעליהן יודעים שמדובר בחכירה.

כמו כן, קיימות עוד שמונה ערים בישראל שבהן קיימת אותה הבעיה: רמלה, לוד, יפו, קיסריה, חיפה, עכו, טבריה ונצרת. עם חוכרים בחלק מהערים כבר נוצר קשר.

1. "האוכלוסייה החזקה" בירושלים והקשר עם ח"כ רחל עזריה:

כאמור בסירטון, אוכלוסיית החוכרים מגוונת: אנשים בשליש השליש של חייהם, בעלי משפחות, שכירים. רבים מהבניינים הם שיכוני-בטון שניבנו בראשית קום המדינה, גם ברחביה, בטלביה, בניות. לרבים מהם דירתם היא רכושם העיקרי. קרוב לוודאי שהיקף הונם של החוכרים רחוק מלהתחרות עם זה של כל אחד מספסרי-הנדל"ן שקנו את הקרקע עליה עומדים בתי-החוכרים.

לוּ באמת היו החוכרים "חזקים" לבטח לא היו צריכים להקים את "המטה להצלת חוכרי הדירות בישראל" ולא להיאבק על זכויותיהם, כפי שגם משרד המשפטים מכיר בהן. 

החוכרים לא גייסו את ח"כ רחל עזריה. למעשה את בעיית החוכרים "הוציאו לאור" חברי סיעת "ירושלמים" שהיו אז במועצת העיר ירושלים, ובה היתה ח"כ עזריה חברה טרם היבחרה לכנסת. אך טיבעי הדבר ש"המטה" וח"כ עזריה איחדו כוחות למען פיתרון הבעיה, ועל כך אנו מוקירים לה תודה.

1. פיתרון הבעיה תהיה רק בדרך של חקיקה:

יובהר, הצ"ח של ח"כ עזריה אינה עוסקת באדמות שעדיין בבעלות הכנסייה, אלא בכאלה שהכנסייה מכרה לשתי קבוצות של ספסרי נדל"ן. קבוצות אלה אוחזים במרבית הקרקעות שבלב ליבה של ירושלים, ושגרמו לירידת ערך הדירות בכ- 30-50% , ושמונעים תחרות חופשית. במדינת ישראל היו כבר תקדימים על התערבות המדינה בחקיקה לטובת הציבור גם אם יש פגיעת-מה בזכויות של הפרט. למשל, התיקון בחוק השכירות [-דירה].

גם אם הצ"ח של ח"כ עזריה לא תעבור, הרי שאפילו במשרד המשפטים מכירים בצורך בחקיקה להגנת זכויות החוכרים בכלל (ללא קשר לאדמות הכנסייה), כפי שקיים במדינות מתוקנות (בחלק ממדינות ארה"ב, באנגליה, באיטליה(!), בגרמניה, בצרפת ועוד) ובמדינות פחות מתקדמות (הודו, מאלזיה ועוד). באנגליה, למשל, מורכב החוק משני עקרונות: האחד, לחוכר בעלות על דירתו ללא הגבלת זמן (יכול לסחור בה, להוריש אותה וכדו'). השני, אם רוצה בעל הקרקע למכור את הקרקע, עליו לאפשר "זכות סירוב ראשונה" לחוכר. בכך גם יופרך הטיעון שהכנסייה לא תוכל למכור בעתיד קרקעות כי אף אחד לא ירצה לקנות קרקע שלאחר מכן תופקע ממנו. 

נאוה בת-צו"ר

המטה להצלת חוכרי הדירות בישראל