אם הייתם בוחנים את הנתונים היבשים של ערן ועפרי, בחיים לא הייתם מנחשים שהם יסיימו ביחד. לכאורה. אבל ירושלים יכלה לתת להם את המרחב להכיר ולבנות את עצמם ביחד.
אחרי שהתאהבו בירושלים, מבחינתם הם נשארים פה עד סוף החיים. בראיון זוגי (וחמוד נורא) הם מספרים על ההיכרות ביניהם, מקומה של העיר בזוגיות ועל החיים בקטמונים
—
ערן נולד בירושלים אבל עזב אותה עם משפחתו כבר בגיל צעיר. "תמיד נמשכתי לחזור לפה. עם סיום השירות הצבאי היה לי ברור שאני אלמד פה. קודם כל בחרתי את האוניברסיטה העברית, כי היא בירושלים, ורק אחרי כן החלטתי מה בדיוק ללמוד", הוא מספר.
בדיוק כמוהו, עפרי באה לעיר אחרי הצבא. "התאהבתי בירושלים ממבט ראשון, ומיד לאחר השחרור עזבתי את תל אביב ועברתי לדירת שותפים בטלביה. משם כבר היה ברור שזה לתמיד. השאיפה לעבוד במגזר הציבורי והפעילות החברתית–פוליטית בעיר הפכו את המגורים בירושלים לחלק בלתי נפרד ממני".
כמו הרבה סיפורי אהבה טובים, עפרי וערן נפגשו על הדשא בהר הצופים. "התחלנו תואר ראשון במקביל, אחרי חודשיים של לימודים כבר אי אפשר היה אפשר להפריד בינינו. ירושלים אפשרה לזוגיות בין בחור דתי ובחורה חילונית לפרוח בצורה טבעית ולהתגבר על הקשיים. יש פה מגוון רחב של זהויות ומגזרים, והמרקם החברתי הזה מייצר זוגיות בכל מיני צבעים".
לערן ועפרי היה ברור שהם נשארים בירושלים ומתמסדים בה, ולדבריהם המעבר לקטמונים היה בלתי נמנע. "המיקום, בתי הכנסת השוויוניים והליברליים והנגישות לתחבורה ציבורית – שחשובה לנו מאוד – הפכו את השכונה ליעד מועדף. אנחנו אוהבים כל פינה ומתחזקים פה קהילה דתית–חילונית", הם מספרים. "אנחנו גרים היום בבנייני הרכבת של קטמונים א-ו. בלי הצהרות פומפוזיות, נגיד רק שמבחינתנו אפשר לקבור אותנו פה. לא רוצים לזוז לשום מקום. יש לנו שכנים מקסימים, בית קפה שכונתי מתוק, קווי אוטובוס סבירים פלוס, ואת הנוף של מקור חיים-תלפיות-ארנונה בזריחה.
יש רשימה ארוכה של דברים שאנחנו אוהבים בירושלים, אבל בסוף – וסלחו לנו על החוסר בקלישאות – פשוט טוב לנו פה. רק שירד שוב שלג בקרוב!"
כתב: שיר אהרון ברם
