שמעו סיפור שיעשה לכם טוב על הבוקר:
מאז ששמעה שסבתא שלה נאלצה להתנצר בזמן השואה, ד"ר מרים טרין הרגישה חיבור ליהדות. טרין היא בת לאם פולנייה ולאב וייטנאמי. היא בעצמה נולדה בפולין וגדלה בגרמניה אבל מגיל 13 היא חלמה על ירושלים, וכששומעים את הסיפור שלה נדמה שירושלים גם חלמה עליה.
לפני שעלתה, טרין למדה עברית באופן עצמאי וביקרה כמה פעמים בארץ, בעיקר בקיבוצי הגליל. "הייתה לי היכרות בעיקר עם הקיבוצים, אבל משום מה ידעתי תמיד שכשאעלה אגיע לירושלים". היא מספרת, ואכן בסוף התיכון מרים עלתה והחלה ללמוד יידיש ופילוסופיה בהר הצופים. ב-99 נפרדה מהעיר לטובת תואר שני בסורבון בפריז, אבל חזרה כעבור ארבע שנים, עם בן זוגה אליעזר ניבורסקי ושתי בנות. "הייתי בהרבה ערים בעולם אבל יש לירושלים קצב מיוחד. ויש בה גם את השבת שאין אפילו בקהילות יהודיות בגרמניה או בניו יורק. כשעל כל העיר יורדת אווירה אחרת". בצרפת פגשה את אליעזר שעבד בעולם היידיש, בו התחילה ללמד את השפה. כיום, היא ואליעזר מנהלים את מרכז ייִדיש אָרט ומגדלים יחד ארבעה ילדים במשק בית יידישאי.
"בשנים קודמות בעיקר, היינו הולכים לשוק ומטיילים יותר בשכונות החסידיות שליד השוק, במאה שערים. וכשהיינו מטיילים ומדברים יידיש היינו פוגשים ילדים חסידיים שהיו מסתכלים עלינו תמיד בתהייה, לא ברתיעה. וגם לנו זה עשה טוב. יש קשר ביו העולמות והשפה הזאת יוצרת אותה. תמיד כשנשים חרדיות דוברות יידיש מגלות שאני מדברת יידיש, הן נפתחות. הן תמיד אומרות לי 'אה, את מדברת את היידיש היפה'. והן מתעניינות ומורידות את המחיצות.
יש קהילה יידישאית חילונית בארץ ובעולם, עם תרבות עשירה, ואנחנו בקשר איתם, אבל גם יש הרבה קשר עם התרבות החסידית, במרכז אנחנו דואגים לשים על זה דגש, זו שפה מחברת. גם אנשים לא חרדים תמיד ניגשים אלינו ושואלים 'רגע, אתם מדברים יידיש? אתם מדברים גרמנית נכון?' או שאומרים 'וואי, אתם מדברים יידיש, איזה יופי'. כדאי לדבר יידיש בירושלים, זה מקרב אנשים".
מאת מאיה ליבנה, מערכת מדינת ירושלים
