"מתוסבכת" – כך קראו אצלנו למי שהייתה מאוהבת בחברתה.

גדלתי באוכלוסייה חרדית להורים חוזרים בתשובה. בגיל 12 התאהבתי לראשונה בחברה. בחוויה האישית שלי הרגשתי שמשהו שונה בי, ידעתי שלא מעניין אותי לחשוב או לדבר עם חברותיי על בנים. קיוויתי שברגע שיגיע זמני להינשא אני אתאהב בגבר כמו שאני מתאהבת בנשים.

שנות הנעורים עברו עם חיבוטי נפש רבים, ולא באמת יכולתי לשתף במה שעובר עליי.

בגיל 18 התחילו להגיע הצעות השידוכים. יצאתי עם בחור אחד, בחור שני ו… לא הרגשתי ש"יש על מה להוריד". סגרתי את השידוך אחרי שהתייעצתי עם מורה בסמינר, והיא הבטיחה שהאהבה תגיע עם הנישואין. ויחד עם זה ליבי היה כבד עליי. הרגשתי שאני לא מעוניינת בקרבתו הפיזית ושמשהו בי כנראה "לא תקין".

בחורה חרדית לסבית שמתחתנת עם גבר בפירוש לא מקימה בית. זה יוצר הרס, וגם אם כלפי חוץ הכל מושלם, הקשר הזה לא בריא לאף אחד מבני הזוג. תחשבו על זוגיות שבה האישה נרתעת מכל מגע פיזי, על הגבר שמרגיש חווית דחייה מתגברת, על מעגל הכעס והקנאה שזה יוצר. הילדים נולדים לתוך מתיחות בין ההורים, וגם אם הם לא יודעים את הסיבה, זה משפיע עליהם.

שנים של מתיחות בין בני זוג יכולות להוביל לאלימות במשפחה. כל אישה שנמצאת בזוגיות אלימה מרגישה אשמה, וזה דורש כוחות ואומץ כדי לצאת מהמעגל הזה. אבל עבור נשים לסביות חרדיות, לתחושת האשמה מצטרף גם הפחד מחשיפה, שיביא לכך שהסביבה שלהן תדיר ותוקיע אותן. הפחד הזה יכול לגרום להן להישאר במעגל האלימות חיים שלמים.

לאחר שנתיים של נישואין הבנתי שלהתאהבות שלי בנשים יש שם, ושיש כמוני בכל קשת האוכלוסייה החרדית. בשלב הזה הסברתי לבעלי על נטייתי המינית ושוחחנו על גירושים. הוא בחר להחזיק בנישואים האלה כי "מה יאמרו ויגידו". ואני מצד שני פחדתי מהחשיפה ומהשלכותיה.  לאחר שכנועים מצדי ובידיעת בעלי, הצטרפתי לארגון "בת קול". מהרגשה של שונות ודחייה עצמית עברתי תהליך של קבלה עצמית , קבלה של הזהות המינית שלי.

חייתי חיים כפולים, שגבו מחיר נפשי גבוה. ביני לבין בעלי הייתה מתיחות תמידית שהובילה גם לאלימות כלפי וכלפיי ילדי. רק לאחר עשור של נישואין הגיעו מים עד נפש והחלטתי סופית להתגרש, דבר שהוביל לאיומים ברצח מצד אבי והשפלות מילוליות מצד אמי. מפה לשם מצאתי את עצמי, יחד עם ילדיי, במקלט לנשים מוכות "בת מלך" העוזרת לנשים דתיות וחרדיות.

כיום אני בונה מחדש את התא המשפחתי שלי, משקמת את ילדיי מההריסות. אני נעזרת באנשי מקצוע ויוצרת לי מעין משפחה מחברות תומכות, שהן לאו דווקא לסביות. ובהמשך מקווה למצוא זוגיות מיטיבה ונכונה עבורי.

הדרך לא קלה, במיוחד שהקשר המשפחתי הקרוב והרחוק נותק. אך אני יודעת שהקב"ה איתי הולך עמי יד ביד, אוהב, מבין, שמח בשמחתי וכואב את כאבי. אני הבת שלו וכך הוא בראני, "לסבית".

בנקודה זו חשוב לי לפנות לאנשי אנשי הטיפול, ליועצים למחנכים ולהורים, גם אם אתם מתנגדים לעניין – יש לכם תפקיד חשוב מאוד בזיהוי הנערות שמתמודדות עם תחושת דחייה עצמית. לפידבק שלכם יש השלכות. אם נערה באה אליכם כדי לשתף או להתייעץ, דעו שעד שהיא בחרה לגשת אליכם היא עברה את ים סוף בתוכה.

אני פונה לנשים במצב דומה שאולי קוראות את זה: מחיר החשיפה הוא כבד מאוד, ועם זאת המחיר של הישארות בזוגיות כזו והישארות בארון הוא גדול אף יותר. הצלנה את עצמכן ואת ילדכן ופנו לעזרה.

הפוסט "הקב"ה ברא אותי לסבית": טור אישי הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.