הפרשה הנוכחית:

כמה שבועות אחרי שסיימנו לעבוד על הכתבה, העיתונאי רביב דרוקר העלה השערות חדשות בנוגע למעורבים בעסקאות.

רביב דרוקר טוען שיש קשר בין היזמים אשר קנו את קרקעות הכנסייה, או לפחות חלקים נרחבים ממנה, לבין מקורבים למפלגת הבית היהודי, ורמז כי השרה איילת שקד מנסה, או ניסתה, להתערב בעניין. הניסוח בו הוא בחר היה ״האקטיביות״ המפתיעה של משרד המשפטים בנושא. העניין משך כותרות גם בעיתונים אחרים, אבל לא ברור האם זו ספוקלציה או האשמה שיש בה משהו.

אליבא ערוץ עשר:

משרד המשפטים החל לנהל משא ומתן עם קבוצת היזמים שרכשו מהכנסייה היוונית-אורתודוכסית מאות דונמים במרכז ירושלים, וזאת על אף שהקרן הקיימת לישראל, שלה הזכויות על השטח, הודיעה כי מדובר בספסרי קרקעות ושאין בכוונתה לדון עימם. מדובר במקרה חריג במיוחד, שכן משרד המשפטים אינו נוהג לקחת חלק במגעים שכאלו, ובתחילת הדרך אף נקט עמדה לפיה אין צורך שהמדינה תיקח אחריות על המקרה, וכי זו “בעיה של הדיירים”. גורמים בליכוד ובממשלה טענו כי הסיבה להתערבות המשרד נתונה בקשריהם של היזמים למפלגת הבית היהודי.

נקודה מעניינת אחת מהצהרת קק״ל כאן היא שגם שלמה דרעי נחשב על פי ההגדרה הזו כ״ספסר דירות״ — למרות שהעסקאות שעשה אינן נוגעות לקרקעות הכנסייה היוונית אורתודוקסית, אלא לכנסייה הקתולית — והוא סגן יו״ר קק״ל. ואם כבר במומו דרעי עסקינן, אמא שלי למדה לאיזה רגע עם אישתו הראשונה, יונה דרעי, ואמרה שהיא מקסימה ושהיתה מספרת סיפורים קורעים מצחוק ומלאי חיבה על משפחת דרעי.

יונה אשר הגיעה לארץ מדנמרק, פגשה את מומו דרעי בזמן שלמדו משפטים יחד בבר אילן, עמדה לצד האחים בזמן שאריה דרעי נשפט על שוחד, אבל מתישהו היחסים בינה לבין מומו התערערו, הם התגרשו והוא התחתן מחדש עם מתורגמנית ממקסיקו.  לפני כשלוש שנים יונה דרעי שכרה חברת חקירות פרטית בזמן שהיו בהליכי גירושין. החוקרים הפרטיים ככל הנראה עלו על קשר בעייתי בין שלמה דרעי לבין המילארדר האוסטרי מרתין שלאף וחברות קש בגיברלטר. שלאף מקורב גם לליברמן, אריה דרעי ודב ויסגלס שדווח כי השתתפו באירוע שלו; שלאף גם היה אחד המשקיעים העיקריים בקזינו ביריחו, נחשד בשוחד לראש הממשלה אריאל שרון ולא נכנס לארץ במשך יותר מעשור מחשש שיחקר במשטרה.

בכל מקרה, מומו דרעי הוא איש מעניין. בעוד אחיו הלכו ללמוד בישיבות חרדיות, הוא נשלח לישיבות של הציונות הדתית, עשה צבא, ולמד אצל הרב דב ליאור אשר כיהן כרב הראשי של חברון וקרית ארבע. ליאור הוא אחד מבכירי רבני הציונות הדתית אך גם נחשד בהסתה לאלימות מספר פעמים. מומו, בשונה מהאחים שלו, איננו חרדי, למד משפטים ועובד כעורך דין ויזם עיסקי. הוא מאוד קרוב לאחיו הגדול ויש הטוענים שהפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר בפוליטיקה הישראלית.

אריה דרעי ואחיו שלמה הם כמו אדם אחד, כמו גוף ונשמה,״ אומרים בש”ס. “החיבור ביניהם הוא לא מעצם היותם אחים לא מפני שהם קרובים. קשה לדעת היום אם הם מזיקים זה לזה אבל הם קרובים מאוד, בש”ס כולם יודעים שהקשר ביניהם חזק.

בשנים האחרונות, אריה ומומו דרעי נחקרו בנוגע למספר פרשיות פליליות בתחומי היזמות והנדל״ן, לא רק בנושא קרקעות כנסייה אלא גם בנוגע לבנייה של אלפי יחידות דיור בסמוך לעין כרם.

מה עם חוק עזריה?

כשצילמנו את הפרק, חברת הכנסת רחל עזריה עזבה את הכנסת ורצה לראשות עיריית ירושלים. מאז, היא הספיקה לחבור לזאב אלקין וככל הנראה היא שבה לפוליטקה הלאומית. הדיירים אשר חשים מאויימים על ידי ״כרישי הנדל״ן״ קיבלו ממנה הבטחה שתעלה את הצעת החוק שוב. בינתיים, זה נדחה משבוע לשבוע.

עוד נדבך של הסיפור הזה קשור לתפקיד של העירייה אשר ככל הנראה ידעה על העסקה ולא פעלה:

העירייה שמרה על הסוד גם מקק”ל מחליפת מכתבים שצורפה לעתירה שהוגשה החודש לבית המשפט, עולה כי לעיריית ירושלים נודע על העסקה בספטמבר 2016. עם זאת, קבוצת היזמים ביקשה מאנשי העירייה לשמור על כך בסוד וטענה במכתביה כי פרסום העסקה עלול לגרום לנזקים “לרוכשים ויתכן אף לחוכרי המשנה”. גורמים בקק”ל, שאמורה לדאוג לאינטרס של תושבי השכונות ביום שיעברו לידי היזמים, טוענים כי עיריית ירושלים כלל לא עדכנה אותם על העסקה.

הרקע לפרשה והעוקץ הכי מטורף שהיה בירושלים בשנים האחרונות:

במאה התשע עשרה האימפריה העות׳מאנית שלטה בחלקים נרחבים של המזרח התיכון וכמובן בירושלים. אלא שכבר בתחילת המאה התבהרה התמונה: מעצמות אירופה מתחזקות והאימפריה המוסלמית מתחילה להתערער. הסולטן והעוזרים שלו באיסטנבול מחליטים על שינויים ורפורמות בחינוך, צבא, בירוקרטיה, זכויות תושבים והתהליכים האלו — בעד ונגד הרפורמות — ממשיכים כמעט עד לנפילת האימפריה.

כתוצאה מהרפורמות, מתאפשר ללא-מוסלמים לרכוש אדמות באזור ירושלים, והכנסיות הנוצריות של ירושלים אשר מתחילות לקנות קרקעות מבעלי האדמות הערבים של הסביבה. זה היה לפני ששטחי העיר התרחבו מחוץ לחומות והקרקעות האלו היו חקלאיות ולא יקרות במיוחד. הכנסייה היוונית-אורתודוקסית עשתה שופינג נרחב במיוחד והפכה להיות בעלת הקרקעות הגדולה ביותר בירושלים באותה תקופה.

הכנסיות התפרנסו באותה העת בעיקר מתרומות ועולים לרגל. לאחר מלחמת העולם הראשונה העולים לרגל והתרומות הדלדלו והכנסיות מצאו את עצמן במשבר כלכלי והתחילו למכור אדמות. כמו שחנה בנדקובסקי מספרת בפרק, חלק מהקונים היו ערביי האזור אשר בנו בתים פרטיים, וחלק מהקונים היו הקרן הקיימת לישראל וחברת הכשרת הישוב. למעשה, במידה רבה המשבר הכלכלי של הכנסיות הוא מה שאיפשר לתנועה הציונית לבסס את האחיזה שלה בירושלים.

התחזקות התנועה הציונית איים על ערביי הסביבה והם לחצו על הכנסיות שלא למכור יותר אדמות ליהודים ציונים. הכנסיות הירושלמיות מצאו את עצמן, ולא בפעם האחרונה, במצב מורכב. מצד אחד, הן רצו לנהל את הנדל״ן שלהן באופן רווחי ככל האפשר שכן השליטה בקרקעות היוותה מקור ההכנסה העיקרי אם לא הבלעדי של המוסד הדתי. מצד שני הן היו נתונות ללחצים פוליטיים כבדים.

הם מצאו דרך לעקוף את הפלונטר וזו הסיבה שעד היום אנחנו מתעסקים בזה.

במקום למכור, הכנסיות השכירו את הקרקעות לטווחים ארוכים, לרוב לתקופות של 99 שנים.

אחרי קום המדינה, מדינת ישראל החכירה שטחים נרחבים מאוד לתקופה של 99 שנים. כמו שנאווה בת צו״ר אומרת בפרק, כבר אז היו מי שאמרו שזה עלול להיות בעייתי. הבעיותיות נובעת מכך שעל פי ההסכמים עם תום תקופת החכירה הקרקע חוזרת לבעלים המקוריים עם כל מה שעליה. הציפייה של מי שקנה בית על שטח ששייך לכנסייה היתה שהמדינה דרך קק״ל תדאג להאריך את החכירה או לקנות את השטחים לצמיתות. זו למעשה היתה האחריות המרכזית של קק״ל אחרי הקמת המדינה.

מי שמעוניין לקרוא עוד, מוזמן לכתבת ׳הארץ׳ כאן.

קק״ל הוא גוף אשר סיבת קיומו לתועלת הציבור ב-2018 לא ברורה. הקרן הוקמה כדי לרכוש אדמות לטובת התנועה הציונית. משיש מדינה, לא ברור למה הקרן הקיימת קיימת.

בשנים האחרנות השאלה הזו עלתה שוב ושוב בשל מבול השחיתויות אשר יוצאות לאור. תחקיר וויינט מ-2017 הראה שעובדים בקרן משתמשים בכספים כדי ללכת למסעדות יוקרה. רביב דרוקר כתב בהארץ כי קק״ל ״הארגון המושחת והרקוב ביותר שבו נתקלתי״  וחשף מספר רב של בזבוזי כספים, תשלומים על דברים שלא ברור על מה שולמו, ושאחרי שהמחדל נחשף — הכסף לא חזר לקק״ל. כמו כן, כל פעם שקק״ל היתה תחת זכוכית מגדלת, והממשלה או הכנסת ניסו להפוך את קק״ל לגוף שקוף יותר אשר ההתנהלות שלו תיקנית, הם הצליחו להתחמק. דרוקר רמז לכך שליכולת ההתחמקות של קק״ל יש קשר לכך שהיא נותנת כספים לכל המפלגות: הליכוד, העבודה, ישראל ביתנו, הבית היהודי ואפילו מרצ. יש שם כל כך הרבה סיפורים מטונפים שקשה לבחור. בעין השבעית רמזו שיו״ר קק״ל דיבר עם מפקד תחנת גלי צה״ל  וזה הורה לעיתונאים של התחנה שלא לחקור יותר שחיתות בקק״ל. למעשה כמעט כל שנה, לרוב יותר מפעם בשנה, צצה פרשת בזבוזים או שחיתות חדשה בקק״ל.

אולי הסיבה היחידה שהיתה יכולה להצדיק את הקיום של קק״ל היא כדי לעשות עסקאות קרקעות אשר המדינה לא יכולה לעשות באופן ישיר, כמו למשל לקנות אדמות מהכנסיות. אלא שהם לא עשו זאת. ניר חסון מספר בפרק שהתירוץ שלהם הוא שהם נכוו בפרשיית שנת 2000.

פרשת שנת 2000

בשנת 2000 שני עסקנים — בנו זוסמן ויעקב רבינוביץ׳ פנו לקק״ל ולמדינה והציעו לתווך עסקאות ענק עם הכנסייה. המדינה וקק״ל בטחו בעסקנים מפני שכמה שנים קודם לכן אותם עסקנים הוציאו לפועל עסקת קרקעות ליד בית שמש. מה שקרה בפועל במהלך העסקה הזו לא לגמרי ברור עד היום.

שיא הפרשה התרחש ביום שישי בצהריים בבית הפטריארך היווני-אורתודוקסי. העסקנים הביאו את נציגי המדינה וקק״ל, לא הרבה לפני כניסת שבת ולחצו עליהם לסגור את העסקה. נציגי המדינה היו כל כך להוטים לחתום שהם לא בדקו בידיוק מה הולך. לאחר האירוע התברר שנציגי המדינה ראו הסכם לא חתום, העסקנים עלו לחדר הפטריארך אבל מפני שהפטריארך היה חולה מאוד, למעשה גוסס, הורו לנציגי המדינה שלא לעלות גם כן כדי לא להכביד עליו.

אחר כך העסקנים חזרו עם ההסכם חתום ונציגי המדינה הוזמנו לעלות ולראות את הפטריארך. הם עלו, וברכו אותו על העסקה.  אלא שלפטריארך אשר היה על ערש דווי ועשה דיאלזיה כמעט כל יום, נאמר שהגיעו כמה יהודים כדי לאחל לו רפואה שלמה. הוא אמר להם תודה רבה, בלי לדעת שהם חושבים שהם עשו עסקאת ענק.

לאחר ״העסקה״ הכנסייה פנתה לבית המשפט ולאחר הליך משפטי ארוך נקבע שהיתה הונאה והקרקעות נשארו בבעלות הכנסייה.

נשארו המון סימני שאלה סביב הסיפור הזה. לא ברור האם יעקב וינרוט ידע שזו תרמית, ולפעמים לא ברור גם מי רימה את מי בסוף.

אחד התחקירים המרתקים על הפרשה מאת יהודה יפרח מנסה להתחקות גם על פרטי הפרשה הזו, ובאופן כללי על יחסי ה״תן וקח״ שיש למדינה עם הכנסיה: על מנת למנת פטריארך, הסינוד הקדוש, הועדה הממנה של הפטריאריכה צריכה לקבל גיבוי למינוי מהרשות הפלסטינית, הממשלה הירדנית ומישראל. יפרח טוען שיש קשר ישיר בין העמדות של הפטריארך בנוגע למכירת קרקעות לישראל ובין היכולת שלו לקבל גיבוי למינוי.

בשנת 2005 התרחשה פרשה מעניינת נוספת. התגלה שהכנסייה מכרה נכסים בשער יפו לעמותת ״עטרת כהנים״ אשר מטרתה לייהד את העיר העתיקה ומזרח ירושלים. לכאורה, בעקבות מכירת נכסים אלו הסינוד הקדוש הדיח את הפטריארך המכהן ומינה במקומו פטריארך אחר. שליט-האב המודח טען שנעשתה קנוניה כנגדו ולא היה מוכן לעזוב את החדר שלו במגדל. במשך שנים ארוכות הוא קיבל מזון בסלסלה שמשך בחבל מחלון חדרו. ניר חסון, המתעד המוצלח והעקבי ביותר של הפרשות האלו כתב על כך כאן.

ובשנת 2006 יצא סרט דוקומנטרי על הפטריארך בצריח וזכה בפסטיבל דוקאביב. אפשר לראות כתבה המציגה את הסרט בסרטון היו טיוב הזה:

מעבר למה שמסופר בפרק, אפשר לקרוא אצל ניר חסון (הוא מופיע הרבה בהקשר הזה).

מאוחרי הקלעים של מדינת ירושלים

פרשת קרקעות הכנסייה הוא סיפור מסובך ומבלבל. בחרנו בו לפרק הפיילוט של ״הכתבה החודשית״ בגלל שרצינו לבחון האם אנחנו מסוגלים לספר סיפור מורכב ועדיין לשמור על העניין והקשב של הצופים. הסיבה שבחנו בכלל את הנושא היא כי אחד מהאנשים המעורבים בחברות היזמות אשר קנו את הקרקעות חסם לתומר את היציאה מהחנייה וכשתומר ביקש ממנו לזוז עשה לו אצבע משולשת. תומר רחרח קצת ומצא שהאיש מעורב בכמה נסיונות לנשל דיירים מבוגרים מהדירות שלהם. לא הצלחנו לגעת בנושא הנישול הספציפי הזה בפרק, אבל זה מה שזרק אותנו פנימה לטינופת הזו של אינטרסים כלכליים, פוליטיים, שחיתות, ומעט מאוד, אם בכלל, דאגה לרווחת העיר ותושביה.

תגובת עו״ד שלמה דרעי

בשביעי בנובמבר פנינו למשרד עו״ד של שלמה דרעי בבקשה לראיון או תגובה. כבר למחרת, קיבלנו תגובה מעו״ד יואב מרקוס בשם שלמה דרעי.

עיקרי הדברים הם:

1) עו״ד דרעי לא מוכן להתראיין

2) עו״ד דרעי מבקש להבהיר כי העסקאות עם הכנסייה היוונית אורתודוקסית ואלו עם הכנסייה הקתולית שונות אחת מהשניה באופן מהותי, וכי הוא היה קשור לראשונה ולא לשניה

3) עו״ד דרעי ״לא משתתף בישיבות ההנהלה המתקיימות בקק”ל בנושא החכירה מהפטריארך.

זאת, כדי למנוע כל טענה בדבר ניגוד עניינים, על אף שמדובר בעסקה שונה באופן מהותי מהעסקה בה היה מעורב, ולכן אין בה ניגוד עניינים בפועל.

ההתכתבות המלאה:

November 07, 2018 3:56 PM

דני,

בהמשך לשיחת הטלפון שלנו אני מצרף מספר שאלות לתגובת עו״ד שלמה דרעי. חשוב לי לציין שהכתבה מאוזנת, מרואיינים מציגים מספר צדדים של הסיפור.

כמו כן, אם עו״ד דרעי יהיה מעוניין להתראיין כדי לספק לנו פרטים נוספים או פרספקטיבה שונה של הסיפור אנחנו נשמח להזדמנות הזו.

1. 1. 1. 1. מדוע בזמן היותך בתפקיד ציבורי כסגן יושב ראש קק״ל היית מעורב בעסקאת נדל״ן עם הכנסייה הקתולית אשר משמעות העסקה היא סיכון בעלות דיירי גן רחביה על הדירות שלהם?
         2. האם בתור סגן יו״ר קקל לא ראוי יותר בעינך לשרת את הציבור מאשר לדאוג לעסקה רווחית פרטית?
         3. חלק מהדיירים בגן רחביה טוענים ששליחים רישמיים ולא רישמיים של חברת עזרת הלוויים בה היית שותף מנסים לנשל אותם מהדירות שלהם או לקנות מהם את הדירות במחירים מגוחכים. איך זה גורם לך להרגיש בנוגע לחלק שלך באירועים?
         4. מדוע מכרת את החלק שלך בגן רחביה, באיזה סכום, למי ומדוע?
         5. האם בתור סגן יו״ר קק״ל השתדלת להגיע להסכמים עם הכנסייה היוונית אורתודוקסית בנוגע לקרקעות רחביה, טלביה, ניות, גבעת אורנים וכו׳? אם כן, היכן דברים נתקעו, ואם לא מדוע, במיוחד בהתחשב בכך שברור מעסקאת הנדל״ן בגן רחביה שהיית ער לנושא?
         6. האם אתה מכיר באופן אישי והאם היו לך קשרים אם אחד או יותר מהקונים בעסקאות עם הכנסיייה היוונית אורתודוקסית?
         7. מה הפתרון הנחוץ לדעתך למצוקת הדיירים?

תודה רבה!

נתן

Nov 8, 2018, 4:57 PM

שלום רב,

בשם מרשי, מר שלמה דרעי, הריני להשיב לפנייתך כדלקמן:

מרשי אינו נוהג להתראיין ואף במקרה שלך, הוא אינו מעוניין בכך (שום דבר אישי כמובן).

מרשי מבקש להקדים ולומר, כי אין ולא היה שום ניגוד עניינים בין פעילותו כסגן יו”ר קק”ל בהתנדבות מלאה, וללא כל שכר, בכל הקשור לעסקת הפטריארך היווני לבין עסקיו הפרטים, כפי שיפורט להלן.

עוד יצוין, כי קיים בילבול בפנייתך (אשר חוזר ועולה עם הרבה עיתונים ואחרים שעסקו בעניין).

מדובר בשני מתחמים ועסקאות שונים, אשר אינם קשורים אחד לשני.

המתחם הראשון (המכונה – עסקת הפטריארך), קרקעות  בשטח של כ 500 דונם במרכז העיר, בבעלות הכנסייה היוונית האורתודוקסית שהחכירה למדינה באמצעות קק”ל לתקופה של 100 שנים ועוד אופציה של 100 שנים.

שטחים אלו הוחכרו, על ידי המדינה-רשות מקרקעי ישראל, בחכירת משנה לאלפי דיירים וגופים במרכז העיר ירושלים.

חוכרי משנה אלו, אשר תקופת החכירה שלהם תסתיים עוד עשרות שנים, מצויים באי ודאות לגבי המשך החכירה שלהם, ומרשי סבור, כי אכן קיים צורך ציבורי לפתור את הבעיה, וזאת בשל המעורבות של המדינה במתחם זה.

המתחם השני (גן רחביה), מדובר בעסקה פרטית, ללא שום מעורבות של המדינה ו/או של קק”ל, בחכירה פרטית של כ 60 יחידות דירות בלבד, שאינה קשורה בשום אופן לפטריארך היווני, וללא כל מעורבות של המדינה ולא של קק”ל. חכירה זו הנה ראשית וישירה מכנסיית האב העליון של אבות של נוטר דם דה ציון לדיירים בגן רחביה, ואשר תום תקופת החכירה שלהם היא בעוד כ 15 שנה.

אין ולא יכולה להיות כל השפעה לכל הסדר בין המדינה לבין הפטריארך של הכנסייה היוונית האורתודוקסית (עסקת הפטריארך), בנוגע לשטחים המוחכרים על ידי דיירי המשנה, שלגביה כאמור יש צורך ציבורי לפתרון דחוף, על 60 הדירות המוחכרות ישירות על ידי כנסיית האב העליון של אבות של נוטר דם דה ציון בגן רחביה, אשר כאמור החכירה באופן ישיר לדיירים בעסקה פרטית וללא כל מעורבות של המדינה.

עולה איפה, כי כל קישור בין שתי עסקאות החכירה הללו (עסקת הפטריארך שבה המדינה מעורבת לעומת גן רחביה שהנה עסקה פרטית), נובע במקרה הטוב מחוסר ידע ומתום לב, או לחילופין בכוונת זדון לבלבל ולשרבב את שמו של מרשי לעניין, אשר לא קשור אליו, ובכך לפגוע בו.  יודגש כי מרגע שהועמדו הדברים על דיוקם, מסתכן אותו האחד הגורם לבלבול בתביעת דיבה.

מרשי מבקש להבהיר כי לא יהסס להגיש תביעה אף נגדך ככל שתעשה כן.

בנוסף, אין כל חידוש בהזכרת שמו של מרשי בעניינים אלו מכיוון שהם כבר פורסמו, ועל כן, כל פרסום הנו רק לצורך השחרת שמו של מרשי.

למעלה מן הצורך יצוין, כי מרשי לא  מעורב בעסקת הפטריארך, לא מכיר את הקונים בעסקת הפטריארך, ולא קשור לעסקה.

בעניין גן רחביה, מרשי סבר שצריך כבר עכשיו לפנות לדיירים כדי להסדיר את החכירה העתידית שלהם, ובמקביל, לקדם כבר עתה, פרויקט של תמ”א 38 במבנים אלו, ובכך, למנוע את אי הוודאות של דיירים אלו.

לאחר שדעתו זו לא התקבלה, החליט מרשי למכור את מלוא מניות בחברה, והוא מזה מספר חודשים אינו מעורב בחברה.

למרות ההבהרה לעיל, שככל שתחליט בכל זאת לשרבב את שמו של מרשי בכתבה, אבקש לפרסם את התגובה במלואה.

בברכה,

יואב מרכוס, עו”ד

Nov 12, 2018, 11:26 AM

עו״ד מרכוס שלום רב,

ראשית תודה רבה על תשובתך הזריזה.

שנית, אני חושש שלא קראת היטב את השאלות ששלחתי לך בנוגע למרשך. אין בידינו בלבול בנוגע לשתי העסקאות הנידנות והכתבה שלנו מציינת זאת בריש גלי ואלא אם קראת את השאלות ששלחתי בחופזה אין סיבה שתתבלבל אתה בנוגע למה שאנחנו מציגים.

אם בכך מסתכמת התגובה שלך נפרסם אותה בשמחה.

אם יהיו לך הערות נוספות הן תתקבלנה בברכה ואם תרצה להסדיר בכל זאת ראיון עם מרשך, נשמח.

בידידות,

נתן

Nov 13, 2018, 11:32 AM

שלום רב,

מרשי מבקש להוסיף לתגובה שנשלחה אליך את העניין הבא:

מרשי לא משתתף בישיבות ההנהלה המתקיימות בקק”ל בנושא החכירה מהפטריארך.

זאת, כדי למנוע כל טענה בדבר ניגוד עניינים, על אף שמדובר בעסקה שונה באופן מהותי מהעסקה בה היה מעורב, ולכן אין בה ניגוד עניינים בפועל.

בברכה,

יואב מרכוס, עו”ד

הפוסט עמוק לתוך פרשת קרקעות הכנסייה הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

בשבוע שעבר, לראשונה מזה 20 שנים, שוטרים פלסטינים במדים נכנסו לשטח המוניציפלי של ירושלים באישור ממשלת ישראל. הסיבה הרשמית על פי השר גלעד ארדן בטוויטר: ישראל משתפת פעולה עם הרשות הפלסטינית בהשלטת סדר במזרח ירושלים. ״השלטת הסדר״ הגיע לאחר קרב יריות סוריאליסטי בין כנופיות ממחנה הפליטים קלנדיה וכפר עקב בחלק הצפוני של העיר. כנופיה ממחנה הפליטים קלנדיה ניסתה למנוע מתושבי כפר עקב להיכנס למחנה מחשש להדבקה.

התרה של פעילות בטחונית פלסטינית בתחומי ישראל, היא אקט שיכול לגרום לאנשים מכל הקשת הפוליטית לזוז ברמות משתנות של אי נוחות בכיסא, כי יש בה משום הודאה בכישלון – אנחנו (ישראל) לא יכולים (או רוצים) לשמור על הסדר בתוך הגבולות הריבוניים שלנו, ולכן אנחנו צריכים שהרשות תבוא לנקות פה את הבלאגן.

אלא שמסתבר כי הגמישות לשעת חירום של השר ארדן, לא תקפה כשזה נוגע לסיוע הומניטרי. קצת אחרי פעילות הכוחות הפלסטינים, משטרת ישראל החרימה בצור באהר חבילות מזון אשר נתרמו לנזקקים בתואנה שמקור התרומה קשור לרשות הפלסטינית. לא ברור מה האיום הגדול בחבילות אוכל עבור השר ארדן, חבילות שנשלחו לאזור העני ביותר בתוך העיר הענייה ביותר בארץ למטרות סיוע, אלא שבסופו של דבר גם התברר כי שמקור התרומה הינו עמותה ערבית-ישראלית מכפר קאסם.

לאחר מכן, בשבת האחרונה, כוחות הביטחון הישראלים עצרו בביתו בברוטליות את פאדי אל-הדמי, שר בממשלה הפלסטינית אשר אמון מטעמה על ירושלים. בראשון בבוקר שלמחרת נעצר גם עדנאן ר׳ית, מושל ירושלים מטעם הרשות. השניים נעצרו בטענה שהם חותרים תחת הריבונות הישראלית בירושלים, אך ללא עילת מעצר ממשית, בית המשפט הורה לשחרר אותם.

ההתמקדות בהורדות ידיים פוליטית במקום ברווחת תושבים מאפיינת את המדיניות – או נכון יותר, חוסר מדיניות – הישראלית במזרח ירושלים זמן רב. מזרח ירושלים היא עיר בתוך עיר. 70 קמ״ר של שטח הפקר בתוך הריבונות הישראלית. כ-370 אלף תושבים ללא אזרחות, אשר מחזיקים תעודת תושב לצד דרכון ירדני או לחילופין תעודה מעבר (Laissez-passer).

אזלת היד של הרשויות במזרח העיר מתבטא כבר שנים במערכת החינוך, בתשתיות, תברואה, שירותי בריאות, תחבורה ורווחה. כבר לפני המשבר 75% מסך תושבי מזרח העיר חיו מתחת לקו העוני. כיום ההערכה היא על 90%. זוהי חברה צפופה, מוזנחת ומתוחה פוליטית ודתית, כשמפחיד לשער מה יכולות להיות ההשלכות של מגיפה שמצליחה לכופף אפילו מדינות רווחה מבוססות.

בשבוע האחרון דיברנו עם עשרות פעילים, פקידים ממשלתיים ישראלים ופלסטינים, משפחות במצוקה, מנהלי מרפאות, גורמים במשטרה ובעירייה על מנת להבין מה קורה במזרח העיר בימי הקורונה, והאם אנחנו עומדים על פני תהום של משבר הומניטרי. מה שבטוח, משבר שכזה, לא יישאר בגבולות מזרח העיר. את ההשלכות האפשריות שלו עלולים להרגיש היטב לא רק ברחבי העיר, אלא גם בשאר חלקי הארץ.

התפשטות הנגיף

יום חמישי שעבר, עלי עיד יושב במשרדו בסניף קופת החולים מאוחדת אלחיאת, שועפט. הוא כמעט ולא ישן בימים האחרונים והדבר ניכר בקמטים במצחו והרעד הקל בידיו. כחמש שעות מוקדם יותר, ממש מחוץ לחלון משרדו נפתחה המעבדה הראשונה לבדיקות קורונה במזרח ירושלים. ״עד עכשיו בדקנו שישה אנשים״ מספר עלי.

עד לאותו יום, לא היתה אפשרות להיבדק באופן יזום במזרח ירושלים. חולים שהגיעו עם תסמינים למרפאות נשלחו חזרה הביתה מפני שלא יכלו לספר על מפגש עם חולה מאומת. כמו כל דבר במזרח ירושלים, גם קבלת טיפול רפואי הולם היה מאבק. ״אנחנו בשבוע השלישי מאז פרוץ המגפה ועד אתמול לא ידענו מה המצב״ אומר מוניר ע׳אנם (שם בדוי), מנהל בארגון רווחה פלסטיני, שמאז תחילת המשבר מרכז את אחת מקבוצות האקטיביסטים הפעילה ביותר בעיר. ״אנחנו לא יודעים באיזה רמות אנשים נגועים, אנחנו לא יודעים איפה החולים היו, אין מעקב. אין לנו שום שליטה״.

פואד אבו חאמד, בעלים ומנהל בזכיינות של שלוש מרפאות ״כללית״ במזרח העיר נעמד על הרגליים האחוריות והתריע כבר לפני יותר משבוע שהמחדל בטיפול במזרח ירושלמים עלול להתפתח למימדים עצומים. פוסט שכתב בעמוד הפייסבוק שלו הגיע לתהודה ארצית והוא התראיין לעיתון הארץ וגל״צ. במקביל, האגודה לזכויות האזרח דרשה ממשרד הבריאות מידע על כמות החולים במזרח העיר ורק ביום רביעי ה-1 באפריל בבוקר הגיעו הנתונים – 39 נדבקים מאומתים. נכון ליום ראשון ה-5 באפריל בצהריים, עדיין היו פחות מ-50 חולי קורונה מאומתים במזרח ירושלים.

הנתונים הללו אינם סבירים. בכל ירושלים יש כ-1300 נדבקים. מזרח ירושלים מהווה כשליש מהעיר, הצפי הוא שמספר ההדבקות במחלה גם במזרח העיר יהיה גבוה יותר, גם אם לא שליש מסך כל ההדבקות. ברשתות החברתיות אנשים כבר התחילו להעלות השערות בנוגע לסיבה שכמות ההדבקות במזרח העיר נמוכה והעובדה שטרם נרשמו מקרי מוות מהמחלה. חלק מההסברים אשר אנשים מספקים הוא שיש למזרח ירושלמים פחות חיכוך עם אנשים שטסים, והם מסוגרים יחסית באזורים נפרדים מהיהודים. אלא שירושלים של 2020 היא הרבה פחות מסוגרת ממה שהיתה לפני חמש ועשר שנים. מזרח ירושלמים או ״מקדסים״ – כפי שהם מכונים בערבית – מבלים, עובדים, ולומדים במרכז העיר, במכללת הדסה, בקניון מלחה ובגן הטכנולוגי. הם מטופלים באותם בתי חולים ונוסעים ברכבת הקלה ממזרח למערב, ומבקרים תכופות בבית לחם (שם הנגיף כבר החל לתת אותותיו לפני כשלושה שבועות) ובמחוז חברון בו מספרי החולים עולים בזריזות כעת.

הסבר משכנע יותר למיעוט הנדבקים הוא היקף בדיקות שנמוך באופן משמעותי משאר העיר והארץ, ולפיכך כמות החולים המאומתים נמוכה בהתאם. על פי אבו חאמד, מקדסים רבים חלפו מתחת לראדר לא רק בגלל שהממסד הישראלי נהג כלפיהם בגזענות ולא איפשר בדיקות, אלא גם מפני שיש בושה בהדבקות בנגיף ואנשים מעדיפים להסתיר זאת.

התאוריה לפיה ערבים לא נבדקים מטעמי בושה, פרסה כנפיים וצוטטה בתקשורת הישראלית והרשתות החברתיות אך לא משכנעת את כולם. ״היה מקרה אחד בשועפט בו בני משפחה של חולה לא היו מוכנים לחשוף אותו״, אומר גורם מקושר למשדר ירושלים למורשת. ״הסתרת החולה היא מקרה בודד שלא מעיד על הכלל. זה מאד פשוט, יעשו יותר בדיקות, ימצאו יותר חולים״.

בחזרה למעבדה במרכז הרפואי אלחיאת אשר בשכונת שועפט, עיד מספר שביום בו נפתחה המרפאה לבדיקות קורונה, הגיעו אליו פי ארבע יותר מטופלים בעלי תסמינים מובהקים של היפוכונדריה מאשר של קורונה. כלומר, אנשים ללא תסמינים כלל שדרשו להיבדק לקורונה, מה שמעיד דווקא על נכונות-יתרה להיבדק ושולל את תאוריית הבושה שהסתובבה ברשתות.

ביום ראשון האחרון בצהריים, עיד עדכן שבארבעת הימים שעברו מאז פתיחת המעבדה נבדקו מספר נמוך מאד (אנשים ללא תסמינים לא רשאים לבדיקה): בסך הכל 50 אנשים כאשר תוצאות הבדיקות עדיין לא חזרו. ללא נתונים רשמיים של משרד הבריאות, אנו נותרים עם הערכות של גורמים בתחום הרפואה במזרח ירושלים, לפיהן כרגע נבדקו בין 600 ל-800 אנשים – אחוזים ניכרים מתחת לממוצע הארצי.

החשש הכבד מהמגיפה מורגש בכל מקום. אמין, אשר עובד בשוק מוסררה סמוך לשער שכם, עמד עם ידיים בכיסים ומסיכה על הפה ונשמע עצבני: ״צריך לסגור הכל. לסגור את כל הכבישים. שאנשים לא יצאו מהבתים. רק ככה אפשר להלחם בזה. אנחנו צריכים להישמע להוראות ולא למות מהנגיף הזה״. פוסטים ברשתות החברתיות קוראים לאנשים שלא להשליך מסיכות על הרצפה כי ילדים יכולים להרים את זה ולהדבק מזה.

להתפרצות הנגיף מתלווה חשש ואולי אפילו גדול יותר. גם בימים כתיקונם לא מעט משפחות מתקשות להאכיל פיות ולרכוש מוצרי בסיס. המשבר הנוכחי כבר דוחק אלפי אנשים לקצה וכרגע ישנה דאגה ממשית ממשבר הומניטרי. ״מי שמצליח להסתדר היום, לא בטוח שיצליח להסתדר מחר, ושלא נדבר על מה יקרה עוד חודש״, אמרת הוניידה (שם בדוי), תושבת א-טור ואם לשלוש בנות. ״רק אלוהים מכיר את המצב שלי. יש ימים בהם אנחנו אוכלות, אבל אין לי מושג מה יקרה מחר״.

על פי מנהל מחלקת הרווחה במזרח בעיריית ירושלים ח׳אלד סלמאן, אם עד סוף אפריל משהו מהותי לא ישתנה, כמעט כל מזרח ירושלים תחייה מתחת לקו העוני. ״אם דיברנו עד פרוץ המשבר על 75% מתחת לקו העוני, היום אנחנו מדברים על לפחות 90%״.

ירושלים היא העיר הענייה ביותר בישראל, ומזרח ירושלים הוא החלק הכי עני בעיר. בירושלים היהודית למשל, אחוז המשפחות אשר חיות מתחת לקו העוני הוא מתחת ל-30%. כ-86% מהגברים המקדסים עובדים, אך הרבה מאד מהם בעבודות עם שכר יומי ותשלום נמוך מאד. רק 22% מהנשים המקדסיות עובדות – מספר הנמוך בכ-15% מהממוצע הארצי אצל הציבור הערבי. מבחינת חתך גילאים, המקדסים נחשבים לאוכלוסיה צעירה – רק 4% מעל גיל 65, פי שלוש פחות מאשר האוכלסיה היהודית בעיר. מהזווית הזו ניתן להסיק שהחברה במזרח ירושלים דווקא פחות פגיעה לנגיף. באותה הנשימה חשוב גם לציין כי ישנן שכונות אמידות יותר במזרח ירושלים כגון בית חנינא, אך לצידן שכונות כמו מחנה הפליטים שועפט וסילוואן הסובלות מעוני והזנחה שיטתית.

ח׳אלד סלמאן מספר שנכון ל-2 באפריל מעל 40,000 אנשים במזרח ירושלים זקוקים לתמיכה קבועה כדי להתקיים. ״אלו רק האנשים הרשומים בלשכת הרווחה. על פי הערכות יש עוד עשרות אלפים לא רשומים. ״עד יום ראשון הקרוב (ה-5 באפריל) אני מחלק תווי קניה בסך של 735,000 ש״ח. שבוע הבא אנחנו מוציאים עוד סלי תמיכה לקשישים״. חשוב לציין שמדובר בתמיכות אשר נעות בין 250-400 ש״ח, אחת לחודש, ורובן מתרכזות בקשישים ומשפחות חד הוריות ולא בכלל האוכלוסיה.

קולות דומים נשמעים מכל הכיוונים. ״אם היית מדבר איתי בתחילת השבוע הייתי מדבר אחרת״, מספר חוסיין, צעיר העובד במרכז למיצוי זכויות פלסטינים וחי בשכונת בית צפאפא עמו שוחחנו ביום שלישי. ״היום בבוקר התחילו להגיע אותות המצוקה ובקשות העזרה. אפילו מכאן, בית צפאפא, שזו שכונה מבוססת ואמידה. יש מעל 12 משפחות שאין להם איך לשים אוכל על השולחן״.

הוניידה אשר צריכה לפרנס שלוש נפשות נוספות מוצאת את עצמה בודדה מול מצוקת הרעב. ״שמעתי שמשרד הרווחה עוזר למי שיש לו תיק וגם למי שאין לו. אבל זה לא נכון. כבר 20 שנים יש לי תיק שם ורק פעמיים או שלוש במשך ה-20 שנים האלו עזרו לי בסכום של כ-700-800 ש"ח וגם אז הייתי צריכה להביא להם קבלות כנגד ההוצאות. פניתי אליהם לפני כל המצב של הקורונה והם אמרו לי שאין להם איך לעזור לי בגלל שתעודת הזהות שלי עזתית. בסדר, אני מבינה. אני גם גאה במי שאני. אבל מה לעשות, למות? שיזרקו אותי לרחוב רק בגלל שאני עזתית?״.

לפני 25 שנים הוניידה פגשה גבר מקדסי והגיעה לירושלים בעקבותיו. נולדו להם שלוש בנות ולאחר שבע שנות נישואים הם התגרשו. מאז, כבר 18 שנים שהיא נותרה ללא מקור הכנסה קבוע לה ולבנות שלה. אבא של הגרוש שלה הציע להן דירה קטנה שם הן חיות עד היום. ״אם הייתם רואים את הבית שאני גרה בו הייתם אומרים ׳אלוהים יעזור לה איך היא נשארת בבית כזה׳; בחורף אנחנו סובלות מדליפות של מי גשם. הגשתי בקשות לעמותות שמשפצות בתים, אמרו שיעזרו אבל לא עשו כלום״.

למרות שהתחתנה עם ירושלמי, למרות שהיא גרה כאן למעלה מעשרים שנים, ולמרות שלבנות שלה יש תעודות זהות כחולות, המעמד של הוניידה מעולם לא הוסדר מול הרשויות הישראליות והיא לא זכאית לתמיכה משירותי הרווחה של המדינה. גם הבנות שלה לא מקבלות תמיכה מפני שהן נחשבות לבוגרות ומסוגלות לעבוד, אלא שעל פי הוניידה, ״המצב הנפשי של הילדות מאז שאבא שלהן עזב אינו יציב. הן לא יוצאות מהבית, לא מדברות עם אף אחד, לא רוצות לפגוש אנשים״.

״כמה וכמה פעמים דיברתי עם הרווחה שיעזרו לי עם אחת התאומות. היא תכף בת 23 ועד היום לפעמים עוברים עליה יומיים-שלושה בהן היא לא מסכימה לאכול. היא יושבת על הספה ולא מרשה לאף אחד להתקרב אליה. ביקשתי מהם לטפל בה. אם צריכים לקחת אותה לטיפול אבל אמרו לא, היא מבוגרת. ואחרי כל זה לא נותנים לנו תמיכה כי הן יכולות לעבוד״.

לפני המשבר, הוניידה עבדה בניקיון בתים וכך תמכה במשק הבית הקטן שלה. שירותי הרווחה הפלסטינים מעניקים לה באופן לא סדיר כ-750 שקלים אחת לשלושה חודשים, סכום שבקושי מכסה ביטוח בריאות. במצב הנוכחי, בו היא אפילו לא יכולה לנקות בתים, היא לא יודעת לאן לפנות ומה לעשות. ״המקדסים״ היא מאשימה, ״לא מרגישים את הסבל של האנשים האחרים. אלו שמגיעים מהגדה או מעזה. אישה כמוני שאין לה אף אחד שאפשר להשען עליו, החברה כאן לא ניצבת ליד אישה שאין לה אף אחד״.

הוניידה לא לבד. כמו בשאר הארץ, גם במזרח העיר פוטרו או יצאו לחל״ת עשרות אלפי אנשים. אך בעוד בתי אב רבים יכולים להחזיק תקופת מה ללא הכנסה ובעזרת ביטוח לאומי (או זכאות להלוואות), לאוכלוסיה העניה בישראל אין רשת ביטחון. ״בין אם תתפרץ המגיפה באופן נרחב ובין אם לא״, אומר מוניר ע׳אנם מארגון הרווחה הפלסטיני, ״אנחנו עומדים בוודאות בפני סכנה אחרת – רעב. גם בימים רגילים המצב במזרח ירושלים חמור, וכעת כשאנחנו בחירום זה עלול לצאת משליטה״.

גורם פלסטיני אשר עובד במשרד ממשלתי ישראלי מוסיף כי ״המחסור הזה גורם גם לעלייה באלימות״. נתונים של משרד הרווחה על כלל ישראל הראו עליה של מעל 700% במקרי האלימות במשפחה. ״אם לפני כן״, המשיך הגורם, ״מחלקות הרווחה בשכונות היו מקבלות בסך הכל עשרות פניות בשבוע, היום זה הכפיל את עצמו ורבים מהמקרים אינם מדווחים״.

במחנה הפליטים שועפט מצב הרווחה קשה כעניין שבשגרה. זהו מחנה פליטים אשר נמצא מחוץ לחומת ההפרדה אבל בתוך שטח ישראל, מעין מובלעת אשר יש לעבור בידוק בטחוני בכניסה אליה. נכון לסוף השבוע שעבר, מעל 700 משפחות דיווחו על מצב מצוקה וסף רעב עם צורך מיידי במטרנה, חיתולים ומזון. העובדים בשירותי הרווחה מבועתים מהמצב שעלול להיווצר ואחת מהם סיפרה לנו ״עוד חודש יהיה פחד גדול״.

על פי נתונים של שירות התעסוקה בירושלים, רק מיום שלישי ה-30 במרץ, מעל 70 אלף אנשים הצטרפו למעגל דורשי דמי האבטלה. אך לערבים בירושלים מצטרף קושי נוסף בבקשות האלו אשר דורשות פענוח קפדני ומורכב גם למי שעברית לא שפת אם עבורו. על פי סקר של עיריית ירושלים מ-2019, אחוזי ידיעת העברית אצל מקדסים נמוכה בעשרות אחוזים מאשר משל מקביליהם בשאר הארץ וחלק מהטפסים הנדרשים לבקשת דמי האבטלה הם בעברית בלבד.

עמותות וארגונים שהעבודה שלהם היא על התפר בין החברה המקדסית לבין המוסדות הישראלים הוצפו בבת אחת באלפי טלפונים ובקשות עזרה במילוי טפסים מסוגים שונים. כדי להתגבר על הפער הזה, נרתמו מספר ארגונים פלסטינים אשר בדרך כלל לא משתפים פעולה עם ארגונים ממשלתיים ישראלים. לדוגמא, ארגון פלסטיני אשר ביקש ששמו לא יפורסם, עבד באופן צמוד לג׳וינט ישראל סביב הפקת סרטון אשר מסביר כיצד למלא את טפסים לדרישת דמי אבטלה בעברית שלב אחר שלב.

ריהאם ג׳אבר אשר מנהלת את סניף מט״י (מרכז טיפוח יזמות) במזרח ירושלים, העלתה קושי נוסף. ״רבים עובדים בשחור, רבים עובדים ברשות הפלסטינית. להם אין ביטוח לאומי, אין איך לדרוש דמי אבטלה, אבל עדיין יש ילדים להאכיל ושכר דירה לשלם״.

מלבד מחלקת הרווחה, ישנן מספר עמותות וארגונים אשר מנסים לתת כתף לתושבים במצוקה. ״הקרן לידידות״ וקרן ״מתן״ פועלות יחד עם עיריית ירושלים כדי לתמוך במקדסים הזקוקים לסיוע במזון ומוצרים בסיסיים. כמו כן, עמותת ״כולנא״ מנהלת מבצע לפני פסח בו שומרי כשרות לפסח יוכלו לתרום חמץ למשפחות מקדסיות נזקקות, והמנהלים הקהילתיים בשכונות מעבירים תרומות כמו גם גופי צדקה מוסלמים שונים.

פעילה פוליטית מהרשות הפלסטינית, אשר מתגוררת במחנה הפליטים שועפט שבשטח המוניציפלי של ירושלים, מספרת שרק ביום רביעי האחרון החלה הרשות לאסוף מידע בנוגע לנזקקים ולהערך למשבר הרעב עם מוצרי יסוד. במקביל, הוקם בשבוע שעבר אתר אינטרנט בשם Madad אשר אמור לתת מענה לצרכים דחופים. על פי פרסומים, היוזמה היא שיתוף פעולה בין הפילנתרופ הפלסטיני מוניב ראשיד אלמסרי אשר תרם למעלה ממיליון יורו, מוחמד אשתייה ראש ממשלת פלסטין ועדנאן ר׳ית, מושל ירושלים מטעם הרשות. באתר ניתן להרשם כדי להתנדב או לקבל תמיכה במזון או מצרכים בסיסיים. ניסינו לברר מול אתר ״מדד״ נתונים על פניות ומצב ברווחה, אך עד למועד פרסום הכתבה לא התקבלה תגובה.

הכל פוליטי

כדי להסביר מדוע מזרח ירושלים נמצאת בקו האש של משבר הקורונה ולמה יש יסוד סביר להאמין שאנחנו עומדים לא רק בפני התפרצות מגיפה, אלא אסון הומניטרי כולל, יש לקחת כמה צעדים אחורנית ולהביט על התמונה המלאה. ירושלים היא העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל למרות שתושביה הערבים אינם אזרחים ישראלים. זה מבלבל כמו שזה נשמע. מזרח ירושלים אשר סופחה ב-1967 מתנהלת תחת ריבונות ישראלית כשרק אחוז אחד בלבד מתוך תושבי מזרח העיר הם בעלי אזרחות.

למרות שמדובר בבירת ישראל, מזרח ירושלים מוזנחת ונמצאת במעין ״לימבו״ תמידי עקב מאבקי כוחות פוליטיים. באופן רשמי, הרשות הפלסטינית לא מורשית לפעול בשטח המוניציפלי של ירושלים. כך למשל קורה, שמושל ירושלים עדנאן ר׳ית מתגורר בשכונת סילוואן, אך משרדו ממוקם בכפר א-ראם אשר צמוד לצידה המזרחי של גדר ההפרדה, מחוץ לתחום השיפוט של ירושלים. הטענה הישראלית היא שהרשות הפלסטינית מנסה לחתור תחת ההבנות האלו ולפעול בירושלים, דרך עמותות, פעילויות אזרחיות, מסגדים, ולכן פעם אחר פעם ישראל עוצרת את מושל ירושלים עדנאן ר׳ית שייתכן ומכיר את הסוהרים במגרש הרוסים טוב יותר מהשכנים שלו.

לרשות הפלסטינית אמנם יש אחיזה במזרח ירושלים, אך זו הולכת ונחלשת בשל מספר גורמים: בניית הגדר אשר ניתקה את ירושלים מהגדה המערבית, החלשות המוסדות הפלסטינים, ומציאות פוליטית שמערערת את האמון בהיתכנות של מדינה הפלסטינית, בדגש על האוכלוסיה הצעירה ששואפת להתפתח ולנצל את ההזדמנויות שעומדות בפניה. בסופו של יום, המקדסים מצביעים ברגליים, לומדים עברית ועובדים במקומות עבודה ישראלים מגוונים: תפקידי ייעוץ בעיריית ירושלים, עריכת דין, הנהלת חשבונות ורפואה. אפילו בג׳וינט ישראל ישנם כיום עובדים ממזרח ירושלים.

לאור התהליך הזה אפשר לראות שמאבקי הכוחות הפוליטיים אינם רק בין הרשות הפלסטינית לישראל, אלא גם דיון ציבורי פנים-ישראלי. לכאורה, השמאל תומך בפתרון שתי המדינות רוצה ״להשיב״ את מזרח ירושלים לרשות הפלסטינית כחלק מהסדר, והימין מאמין ב״ירושלים מאוחדת״ להפוך את תושביה לאזרחים ישראלים. ״לכאורה״ מפני שמתחת להצהרות הפומפוזיות על ריבונות, ממשלות הימין מהססות לאזרח את תושבי ירושלים ובשמאל הירושלמי מתגברת תנועה הקוראת לעיר שוויונית תחת ריבונות ישראלית.

מה שמתרחש בפועל בשנים האחרונות הוא שמשרד ירושלים ועיריית ירושלים מתייחסות למקדסים כתושבים בעלי זכויות בעוד שכוחות הביטחון רואים בהם גורם עוין ומאיים עד שמבצעים ומעצרים בשטחים עירוניים ואפילו בביתי ספר הפכו למחזה שכיח.

מצב הביניים הזה בא לידי ביטוי בעיצומו של המשבר הנוכחי בצורה גסה. כפי שעיתונאי הארץ, ניר חסון הזכיר לשר לביטחון פנים, גלעד ארדן בטוויטר, בשנים האחרונות ישראל עצרה עשרות פעילויות בעלות אופי חברתי ותרבותי של הרשות הפלסטינית – מטורניר כדורגל ועד מופע ליצנים. בניגוד מוגמר למדיניות הנוקשה, שבוע שעבר אישרה הממשלה לכוחות ביטחון ויחידות עילית פלסטיניות להיכנס לאזורים אשר בשטח המוניציפלי של ירושלים, דוגמת כפר עקב כמו גם לעזריה הסמוכה למעלה אדומים ואבו דיס אשר אינן בשטח B שבשליטה בטחונית ישראלית.

הסיבה המיידית לאישור כניסת הכוחות הייתה חילופי יריות בין כנופיות במחנה קלנדיה וכפר עקב. האלימות בין הפלגים החלה לאחר שחמושים מקלנדיה ניסו למנוע מתושבי כפר עקב להיכנס לכפר מחשש להדבקה בקורונה. השר ארדן מצידו, הצטדק ברשת החברתית וטען שזה לגיטימי לאשר לכוחות פלסטינים לפעול בשטח הריבוני של ישראל בירושלים כל עוד זה עונה על האינטרס הישראלי.

אלא שנדמה שבעיני ממשלת ישראל ל״ריבונות״ יש רק צד בטחוני. בשבוע שעבר הגיעה לצור באהר משאית עמוסת מזון מכפר קאסם לחלוקה לנזקקים בכפר. המשלוח נעצר על ידי המשטרה בחשד שמדובר במשלוח מהרשות הפלסטינית. בירור קצר הראה שהעמותה ששלחה את המשאית קשורה לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית – כלומר עמותה הרשומה בישראל. אבל למרות זאת המזון הוחרם.

כמה ימים אחר כך, השר הפלסטיני לענייני ירושלים פאדי אל הדמי ומושל ירושלים עדנאן ר׳ית נעצרו על ידי כוחות הביטחון בבתיהם. יועץ בטחוני אשר מתמחה ביחסים בין ישראל לרשות טען בפנינו כי הזגזוג במדיניות הישראלית – התרה לכוחות בטחון פלסטינים לפעול בשטח ישראל ומאידך מעצר של בכירים בגלל תרומות מזון – הוא תולדה של מתחים בין גופים שונים במערך מקבלי ההחלטות הישראלי ומבטא את הלחיצות של השר ארדן אשר מוכרח ״לעשות שריר״ בנושא הריבונות.

כאשר כתב ״הארץ״ ניר חסון איתגר את השר ארדן בטוויטר, ושאל מדוע הורה על פיזור פסטיבל לילדים אבל אפשר כניסת שוטרים פלסטינים לתחומי ישראל, ארדן ענה כי: ״החוק מכיר בכך שבמצב שיש אינטרס ישראלי, ניתן לאשר פעילות של הרש״פ. נדיר אך אפשרי. במקרה הזה צה״ל תיאם פעילות רש״פ בצד הפלסטיני של הכפר כדי לחצוץ ולמנוע מעבר מזרחה לרש״פ של התושבים וכניסה מהרש״פ לכפר. זה אינטרס ישראלי מובהק. לא סותר בשום דרך את המדיניות שאני מוביל בשכונות העיר״. כאשר ניר חסון העלה תמונה שמוכיחה שהשוטרים הפלסטינים ביקרו לא רק בצד הפלסטיני של הכפר אלא ממש בשטח הישראלי ארדן הפסיק לענות.

בכל הנוגע לנגיף הקורונה, קשה לומר בוודאות מה יוליד יום, אבל אין ספק שהמשבר הזה מדגיש את השאלות הבוערות של מזרח ירושלים. נכון לימים אלה, עשרות אלפי משפחות בשועפט, א-טור ועיסאוויה זקוקות באופן בהול לתמיכה כששעון החול פועל לרעתן. הדרג הפוליטי מצידו, מנסח פרק חדש באזלת היד, וממשיך בהתנצחויות כאילו אין זה מצב חירום וחיי אדם עומדים על הפרק. נקודת האור היחידה היא שיתופי הפעולה של אנשי השטח משני הצדדים שמבינים שכשמניחים את הפוליטיקה בצד, שיתוף פעולה אמיתי יכול לשנות את החיים של האנשים שהם מסתכלים להם בעיניים מידי יום ביומו.

הפוסט ירושלים של רעב הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

–

אבל לפני כן, מה זה בכלל חג המולד, או כריסמס?

קרייסט-מס (כלומר המיסה של המשיח) הוא החג הנוצרי המוכר ביותר. האורות, עצי האשוח, המתנות בגרביים והסיפורים על סנטה קלאוס חדרו לתודעה של כולנו באמצעות המדיה והתאגידים הקפיטליסטים שמצאו תירוצים לחגוג עם סיילים ומבצעים.

אבל מה בכלל המשמעות המקורית של חג המולד?

על פי האמונה הנוצרית החג מציין את לידתו הראשונה של ישו בגוף פיזי. לידה זו מהווה את תחילתו של עידן חדש ומנקדת לתוכה את כל הנבואות התנכיות על בואו של משיח מזרע בית דויד שיגאל את העולם מחטא וייצור גשר בין אלוהים ובני האדם.

בכנסיות רבות ישנן בובות שעווה המשחזרות את רגע הלידה. התמונה שתתגלה לעיניכם תהיה של אבוס (כיכר בבית לחם), שם על פי הבשורות ישו נולד. מרים אוחזת בתינוק שקורן אור ולצידה בעלה יוסף שנמצא שם, הייתה בתולה והרתה מרוח הקודש.

פעמים רבות תראו שלוש דמויות נוספות – אחת מהן כהת עור. אלו הם שלושת חכמי קדם שעל פי המסופר בבשורה של מתי, הגיעו להזהיר את משפחתו של הרך הנולד שהורדוס מתכוון לרצוח את כל הילדים, ואכן המשפחה בורחת למצרים וחייו של ישוע ניצלים מטבח הילדים הגדול של הורדוס.

בנוסף, פעמים רבות תראו דמות של שה; זהו סימן לישו על שום סופו שעתיד הוא להקריב את עצמו על מנת לכפר על פשעי האנושות.

–

מתי חוגגים את חג המולד?

בואו נעשה סדר בבלגן.

החג נחוג ב25 בדצמבר, והמיסה תערך פעמים רבות בחצות עם תחילת היום. הכנסייה הקתולית, הפרוטסטנטית והיוונית אורתודוקסית מקיימות אותו ביום שאנחנו מכירים. שאר הכנסיות האורתודוקסיות (המזרחיות) מנהלות את לוח השנה הדתי על פי הלוח היוליאני, כך שיוצא שעל אף שהם חוגגים באותו תאריך, על פי לוח השנה שלנו, חג המולד שלהם נופל השנה ב7 לינואר.

אז קבלו ממני כמה המלצות אלטרנטיביות לחגיגת חג המולד – קתולי, פרוטסטנטי ומזרחי. בחרו את הנוסח המועדף עליכם!

הכנסייה הסורית-קתולית

כמעט לכל כנסייה מזרחית (אורתודוקסית) ישנה מקבילה קתולית שמתקיימת לצידה ומהווה מעיין אחות קטנה (או גדולה). להתפתחות של הכנסיות האלו יש קשר לפלישה הקולוניאלית של ארצות אירופה המזוהות עם הקתוליות אל אסיה ואפריקה, פלישה שיצרה מפגש בין הנצרות המזרחית והנצרות הקתולית שהוביל לצמיחה של ורסיה קתולית של כל אחת מהכנסיות המזרחיות. הכנסייה הסורית- קתולית למשל, נולדה ב1780.

הכנסייה נמצאת בתוך פונדק דרכים המשמש צליינים שבאים לירושלים. מסיבות היסטוריות, לכנסייה יש שלוחה גדולה בהודו ולכן תיירים הודים רבים שעולים לרגל לירושלים לנים במלון זה ופוקדים את הכנסייה.

הדבר המיוחד ביותר בנוגע לכנסייה זו היא שפת התפילה שלה (הליטורגיה), שנערכת בשפה הארמית. כן כן, ארמית שאתם מכירים מהגמרא. אם אתם תלמודיסטים, תוכלו לזהות פה ושם איזו מילה מן המיסה. הכנסיות הסוריות מתמודדות כיום עם משבר זהות רציני, כי יותר ממחצית מאוכלוסיית סוריה נמצאת מחוץ לגבולות המדינה, ואם נסנן מתוכם את הנוצרים – מדובר באחוזים אפילו גבוהים יותר. הכנסייה הסורית כבר מינתה בישוף בקנדה ושוקלת למנות אחד נוסף באוסטרליה. מצד אחד התפקיד שלה הוא ללכד סביבה את הקהילה הפצועה ומצד שני היא מוצאת את עצמה נאבקת על הקיום שלה אל מול אלטרנטיבות אחרות וזאת משום שבכל המדינות בהם נמצאים הפליטים ישנן כנסיות קתוליות אחרות שיכולות לספק שירותי דת למאמינים שרוצים להיטמע בחברה החדשה.

זהותם של הנוצרים בסוריה גם היא נקודה מעניינת. חלקם, בגלל הרדיפות שהם חווים מצד האסלאם, מזדהים כארמים, עם קדום שלטענתם עבר ‘ערביזציה’ עם הכיבוש אך חוזר לשורשיו.

למיסה של כנסייה זו תוכלו להצטרף ב25.12 ב10:00 בבוקר. התפילה תכלול שירים בארמית וטקס בו מדליקים אש ומסתובבים סביבה שלוש פעמים. שימו לב לתמונתו של הקדוש מיכאל מלקי, קדוש חדש שהוכר ב-2015 בידי האפיפיור, הכרה שמהווה הצהרה פוליטית משום הוא נרצח בידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה.

הכנסייה מכונה סנט תומס וממוקמת בדרך שכם 86א ליד סמטת הכלדיים.

–

כנסיית המשיח- המגבילה הכי קרובה שתמצאו לבית חב”ד בקריסמס

אז קודם כל: מה זאת הקהילה הזאת?

כנסיית המשיח היא הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה במזרח התיכון ומאמיניה שייכים לזרם האנגליקני-אוונגליסטי. זרם זה משוייך למה שמכונה הlow church, כלומר הכנסיות שהתרחקו מהקתוליות ומהפולחן והריטואל שלה כמו מאש. (זאת בניגוד לhigh church, שלא התרחקה כל כך מהקתוליות ואף מכונה אנגלו-קתולית).

ב1840, ניצלו המעצמות האירופאיות את חולשת משילות השלטון העות׳מאני וחיפשו דריסת רגל בירושלים. עד לאותו הזמן לא הייתה כלל נוכחות פרוטסטנטית בירושלים ושתי המעצמות הפרוטסטנטיות הגדולות באירופה, פרוסיה ואנגליה חברו יחדיו כדי להקים בישופות פרוטסטנטית מקומית משותפת. באותה העת בעולם הפרוטסטנטי חלה תסיסה רוחנית ואמונה חדשה שגרסה שחזרתו של המשיח תלויה בכך שהיהודים ישובו למולדתם. גרסה זו הולידה תנועה שניתן לכנות ציונות-נוצרית. אחד ממנהיגי תנועה זו, הרוזן אנתוני אשלי, שהיה שותף בהקמת הבישופות ממש קרא ל”החזרתם של היהודים לארצם ולחסדו של האל”. הוא תמך בהרצל ויש האומרים שהקונסוליה הבריטית נפתחה בירושלים בגללו. תוכלו לקרוא עליו יותר במרכז המורשת שיהיה פתוח בכנסייה.

לצד האמונה בשיבת ציון, הולידה תנועה זו רצון להביא את האמונה בישו גם ליהודים ומיסיון החל לפעול בירושלים. למיסיון זה היה טוויסט בכך שאמונת היהודים בישו הוצגה כ”יהדות משיחית”, כלומר טענה שישו היהודי פנה קודם כל ליהודים ומהם דרש להאמין בו אך לא ביטל את שאר מצוות היהדות. יהודים משיחיים הם יהודים שנוהגים כיהודים אך מאמינים בישו. המשיחיים טוענים שתמיד התקיימו בתוך היהדות עוד לפני שהנצרות נפרדה ממנה ופנתה לשאר אומות העולם. המשיחיים החדשים הופיעו הן כנוצרים שטענו שהיו יהודים ונטמעו עם השנים בתוך כנסייה והן בקרב היהודים שיכלו עתה לקבל את אמונת ישו ולקבל גב מכנסייה שנתנה לגיטימציה לזהות זו.

ב1849 נחנכה כנסיית המשיח ומיקומה נבחר להיות מחוץ לרובע הנוצרי שהיה מזוהה עם העולם האורתודוקסי והקתולי ועם הפנים לרובע היהודי אליו היא פונה, אך לא בתוכו. לכן היא נמצאת מול מגדל דוד באזור המסחר והתיירות הבינלאומי כך שכל הבא בשערי העיר עובר דרכה.

בכנסיית המשיח פועלות שתי קהילות: קהילה אנגליקנית אוונגליסטית ולצידה הקהילה האחות, קהילה יהודית משיחית שטופחה בידי האנגליקניים. בקריסמס החל מהשעה 18:00 בערב תוכלו לפקוד את הכנסייה ולקבל יין חם ועוגיות, לסייר במרכז המורשת ולשמוע על הקהילה המשיחית ועל הציונות הנוצרית, ולשמוע מזמורי גוספל. בשעה 22:00 תחל מיסה של הקהילה האנגליקנית. היהודים המשיחיים לא חוגגים קריסמס אלא חגים יהודים ולכן לא יקיימו מיסה, אבל יהיו שם בשביל החשיפה של המבקרים היהודים שבאים להתרשם מהחג הנוצרי. קהל היעד של האירוע הוא אתם, וכמו חב”ד תהנו מקבלת פנים חמה על מנת לקרב אתכם לאמונה במשיח.

הכנסייה הקתולית דוברת העברית:

כן כן, שמעתם נכון, יש כנסייה קתולית דוברת עברית. המיסות במקום מתקיימות בעברית ומשום כך התפילה מזכירה את התפילה היהודית, ובאופן כללי תוכלו למצוא בקהילה זו יהודים רבים, ואף יהודים דתיים, וזאת משום שקהילה זו מהווה מעין גשר בין קתוליות ליהדות, אך לא מתוך מטרות מיסיון אלה מתוך מטרה לקדם שיח בין-דתי. האווירה פה תהיה מאוד שונה מכנסיית המשיח. איש לא מגיע עם ציפיות לנהל אתכם משא ומתן על האמונה שלכם, ובתפילה אף תהיה ברכה לאורחים היהודים שבאו לחגוג עם הקהילה ביום חגה. התפילה תלווה בגיטרה ונראית לפרקים קצת כמו תפילת קרליבך. האב רפיק נהרה ייתן דרשה בענייני דיומא ואחרי התפילה תכלו להנות מכיבוד קל באווירת קידוש, ואפילו עוגיות קריסמס כשרות שתוכלו לבקש מנזירה בשם רבקה, שדואגת כל שנה להכין אותן בשביל שומרי הכשרות שמגיעים למקום. ההיסטוריה של קהילה זו מרתקת אף היא אך נרחיב עליה בהזדמנות.

כיום הקהילה מונה שלוש קבוצות עיקריות:

1. מהגרי עבודה- בעיקר פיליפינים, לא תראו אותם כי הם מקיימים מיסה נפרדת בטאגאלוג (שפה פיליפינית). 2. פליטים- בעיקר אריתראים, תוכלו לראות שם את האב גבריאל שמונה לא ממזמן בשביל לספק שירותים לקהילה הטיגרית הצומחת.
2. ילידי הארץ- בשנות ה50 הגיעו לארץ משפחות מעורבבות בהם אחד מבני הזוג קתולי, או קתולים ילדי יהודים, בשנות התשעים הגיעו מבריה”מ ומזרח אירופה גל נוסף של קתולים זכאי חוק השבות, כמו כן חסידי אומות עולם שהגיעו לגור בארץ אף הם מרכיבים את קהילה זו. בנוסף ישנם בקהילה נזירים ונזירות שחיים בארץ ומדברים עברית, וערבים קתולים שחיו באזורים בהם עברית נהייתה שפתם העיקרית.

המיסה תתקיים ב24 בדצמבר בערב בשעה 19:00, כדאי להגיע בזמן כדי לתפוס מקום. יהיו אורחים רבים כי לקהילה יש לא מעט ידידים יהודים. למחרת ב16:00 יתקיים אירוע עם הילדים של הקהילה ובו יהיו פחות אורחים אך תוכלו לראות את הפליטים ומהגרי העבודה שבקהילה משום שילדיהם נמצאים בצהרונית ובקייטנות שהקהילה מפעילה.

הכנסייה ממוקמת ברחוב הרב קוק 10.

–

העיר הזאת מלאה בעשרות דברים לעשות בזמן הכריסטמס. ברור שאת חלקם הכרתם, אבל אנחנו בטוחים שרועי נתן לכם פרספקטיבה חדשה על הדברים ועל הכנסיות השונות. יאללה, צאו לשאוף קצת אווירת חג!

הפוסט המדריך לתייר היהודי בחג המולד בירושלים הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

המשרד הקטנטן שלו נמצא בקומה העליונה של בניין דירות בקטמון. הוא גבר גבוה, בעל שיער שחור וקצר, משקפיים עגולים בעלי מסגרת שחורה ועגולה וכשהתפלאתי שהזכיר נכדים העיד על עצמו שהוא ״נראה צעיר מגילו״.

דיברנו על מדינת ירושלים. הוא הסכים איתי שיש צורך והנהן כשדיקלמתי את הפיץ׳ הרגיל שלי:

כולנו צריכים מקור מידע וידע שאנחנו יכולים לסמוך עליו ואולי אפילו להרגיש קשר אליו. בתחום הזה אנחנו במשבר — אנחנו לא סומכים על התקשורת, ואם אנחנו מדברים על תקשורת מקומית אנחנו גם מתעלמים ממנה וזה משפיע ישירות על החיים שלנו.

בחמש עשרה השנים האחרונות נסגרו מעל 1,400 עיתונים מקומיים בארה״ב חלקם התקיימו מאה שנים ויותר. ב-2016 לבדה נסגרו מעל 500 עיתונים מקומיים.

בעקבות סגירות העיתונים נעשו מחקרים רבים על ההשפעה החברתית של סגירת עיתונות מקומית שמראים תוצאות על:

• ממשל מקומי פחות אפקטיבי ויותר נוטה לשחיתות
• מעורבות אזרחית נמוכה יותר בעיר
• עלייה בקיטוב פוליטי ושנאה בין קהילות שונות בתוך העיר
• דירוג אשראי נמוך יותר לפרוייקטים גדולים בעיר

ואם מדברים על ירושלים אז מעבר לכך שכדאי שתהיה פה תחרות בנוגע לביקורת על התנהלות ואפקטיביות העיריה, מעורבות אזרחית גבוהה יותר, ופחות קיטוב פוליטי, עיתון מקומי ועצמאי חזק שמדבר את רוח התקופה גם מחזק סצנות: תרבות, ספורט, הייטק.

במקום שתיאטרון החאן יצטרך להתחנן שיכתבו עליו מבקרי תרבות שגרים בתל אביב, נעשה את זה פה ולא רק בכתבות טקסט אלא גם וידיאו, ראיונות בסטוריז באינסטה וכו׳. לפני כחצי שנה יצא דו״ח חמור מאד של מבקר המדינה על התנהלות הרשות לפיתוח ירושלים — גוף שרובנו לא מודעים אליו וחולש על תקציבים אדירי מימדים — ולמעט כתבה חביבה בדה מרקר, אף אחד לא הציף את זה.

לפני כמה ימים ישבתי עם עורך התרבות לשעבר ב״כל העיר״ שהסביר איך הם ״יצרו״ סצנות: נכון, כמה בליינים טפטפו לאומן 17 מתל אביב, אבל כשכל העיר התייחס לזה כתופעה הם התחילו לזרום בשצף.

מסקר שעשינו עם מעל 1200 יהודים בירושלים גילנו שאנשים חושבים שעיתון מקומי זה חשוב, רוצים שיהיה ביקורתי כלפי העיריה (חרדים יותר מכולם מעוניינים בביקורת כלפי הממשל המקומי!), ייצג תמונה אותנטית של העיר, ושיספר מה קורה בקהילות אחרות בעיר.

בין 40-50% מהאנשים ששאלנו אותם גם אמרו שהיו מוכנים לשלם 5-25 שקלים בחודש על מנוי.

במילים אחרות, עיתון מקומי מוצלח זה אחלה דבר, אנשים חושבים שזה חשוב ואומרים שהם היו קונים את זה.

מנהל הקרן הסתכל עלי ואמר, ״כן. זה חשוב. אבל אנשים הם טיפשים. הם כמו מים: תמיד זורמים לנקודה הנמוכה. כלומר, אנשים תמיד יבחרו את האופציה הקלה יותר גם אם זה פחות טוב להם. מה זה להם? לנו! אני לדוגמא. אידיוט. גם אם זה ניוזלטר משובח בו כל סיפור יכול לשנות לי את החיים, אני רואה את מסך התשלום ומוותר, גם אם זה נמוך מאוד״.

המשכנו לדבר.

הוא דחק בי לחשוב על דרכים אחרות לבנות את המודל העיסקי של מדינת ירושלים. הוא הציע שיתופי פעולה עם עסקים, ואמר שאני צריך לחשוב על דרכים כדי ״לתעתע באנשים לקנות מנוי. אולי בעבור כרטיס הנחות בעסקים מקומיים״ ושידל אותי לחשוב על מדינת ירושלים כעמותה.

זרמתי איתו בשיחה עד שפתאום נזכרתי במשהו.

חוסר האמון שלנו בתקשרות קשור למודל העיסקי השבור שלה.

ישנם שני מודלים מרכזיים לייצור רווחים בעיתונאות / תוכן: 1. פרסומות ותוכן שיווקי– מודל שלא באמת מספק, אין היום אף גוף חדשות שמתפרנס נטו מפרסומת וקליקבייטים אלא חייב גם למכור מוצרים בתחפושת של כתבה אובייקטיבית 2. פטרונות של איש עשיר שיש לו אינטרסים פוליטיים או מסחריים, בדרך כלל שניהם.

ככה או ככה, בשני המודלים האלו הצרכים של הצרכנים, כלומר שלנו, נמצאים בתחתית סדר העדיפויות. המטרה של עיתון או גוף מדיה הופכת להיות למכור בגדים, מכוניות, או תמיכה במועמד כזה או אחר. או כמו שהמשפט שהוטבע עוד בשנות השבעים מלמד, ״אם זה בחינם, אתה המוצר! / מוכרים אותך״

תחשבו על דוכן אוכל חינמי באמצע הרחוב שכל מי שאוכל בו אחר כך הולך לקנות באמריקן איגל ובוחר במועמד מסוים — הייתם אוכלים שם?

שאלת המודל העיסקי היא לא רק שאלה פרקטית של ״איך להרוויח כסף״ אלא גם שאלה עקרונית: מי נמצא בראש סדר העדיפויות?

אמרתי למנהל קרן ההון סיכון:

אתה צודק: מים זורמים למטה. אבל אנחנו רוצים להיות סלמון, ששוחה נגד הזרם.

כבר היום אני יודע להרוויח מלייצר כתבות וידיאו. אני כמובן יכול להמשיך לפתח את זה, למכור עוד, הגדיל את המחזור, לטפס בסולם. זה אחלה.

אבל המטרה שלנו היא אחרת. המטרה שלנו, והאתגר הגדול הוא לבנות גוף תקשורת שהמנויים שלו רואים בו ערך אמיתי ואותם אנחנו משרתים.

אנחנו לא צדקנים. אין לנו בעיה עם חסויות (בעיקר של עסקים מקומיים), אין לנו בעיה עם פרסומות באזורים מסוימים של העיתון, אפשר לחשוב על עוד דרכים לחזק את הרווחים, אבל המטרה היא ליצור ערך שאנשים ירצו לשלם עליו. זה האתגר.

וזה אתגר שיש הרבה גופי תקשורת שהתגברו עליו.

אחרי שיצאתי ממנו התקשרתי לאורי לוי (באבאגול) שסיפר לי משהו שלא הכרתי.

רוב המפלצות בתחום התוכן החדשותי במסגרת מנויים הם דינוזאורים שקיימים זמן רב כגון הניו יורק טיימס, וול סטריט ג׳רנל, ופה ״הארץ״. אלו מוסדות ותיקים שאחרי שנים של מערבולות והמון טעויות שעלו להם מליוני דולרים, הבינו כיצד להתייצב ולבנות מסגרת מנויים חזקה.

אבל יש גם שני כוכבי-על צעירים שמציגים שתי גישות שונות לתחום.

הראשון, עליו אורי סיפר לי, הוא The Athletic.

הציטוט הבא לקוח מתוך ראיון של הניו יורק טיימס עם אחד המקימים של האטלנטיק ומלמד על החשיבה מאחורי מגזין הספורט שמציג את עצמו כסטרטאפ שישתלט על כל תחום סיקור הספורט (בתרגום חופשי שלי), ״אנחנו נייבש כל עיתון מקומי וניתן להם לדמם עד שאנחנו האחרונים שעומדים. נשתה מהם את הכשרונות הכי טובים שלהם בכל רגע״.

כלומר, דרך אחת להקים גוף מדיה הוא לבוא עם כיסים עמוקים ולחסל את כל המתחרים.

האטלטיק קיימים כשלוש וחצי שנים, הם ממומנו במיליונים — בסבב האחרון לפני פחות משנה גייסו 40 מיליון דולר, יש להם מעל 500 אלף משתמשים משלמים, כ-90% חידוש מנוי וממש לאחרונה הם התחילו לחדור לשוק הבריטי.

הכוכב השני, הם ה-Correspondent ההולנדים. הסיפור שלהם מתחיל ב-2013 עם קמפיין להקמת עיתון משובח ששם את המנויים במרכז קורא להם ״חברים״ ומציע להם להשתתף בצורות שונות במערכת העיתון — להציע סיפורים, לתרום ידע לכתבות מתגלגלות ועוד.

עוד לפני הקמת העיתון, הקורספונדט הנחיתו 20,000 מנויים. מאז הם גדלו לקהילת מנויים של 60,000 חברים בהולנד ולאחרונה השיקו קמפיין להקמת הגרסה האנגלית. הם החתימו כמעט 50,000 אנשים על מנויים וזה לפני פתיחת העיתון בסוף ספטמבר.

אם לתמצת את הגישה שלהם: תהיו חלק מתנועה לחדשות טובות יותר.

מה שאותו מנהל קרן השקעות אמר נתקע לי בראש: ״אנשים הם טיפשים״.

אני חושב שזה לא נכון. הפרדיגמה על פיה אנחנו לא מוכנים לשלם על תוכן היא מוטעית. מה שהקורספונדט מוכיחים הוא שאנשים מוכנים לשלם בעבור עיתון שהם מאמינים במטרה שלו, ומה שהאטלטיק מוכיחים באמצעים המגה אגרסיביים שלהם הוא שאנשים מוכנים לשלם בעבור עיתון שהם מאמינים באיכות שלו.

המודל העיסקי של מדינת ירושלים מתבסס על ההנחה הנאיבית ואולי המוטעית שאנשים הם לא טיפשים, ושאם לא נצליח לגייס מנויים בסופו של דבר זה לא כי אנשים הם טיפשים אלא כי אנחנו לא הצענו משהו מספיק מוצלח בתמורה לתשלום שלהם.

נ.ב.

זה מרגיש קצת משונה לקבל השראה מפורנו, אבל כמה ימים אחרי שכתבתי את הבלוג הזה קראתי ראיון עם במאי ומפיק פורנו שאמר — נדמה לי בהקשר של שאלה על אתר פורנו שהקים שמתרכז רק בגברים שחורים עם נשים לבנות — משהו כמו, ״אני לא צריך שכולם יאהבו את מה שאני עושה. מספיק שחמישים אלף אנשים ירצו את זה״.

הפוסט האם אנשים טיפשים? הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

פרק 1 – היסטוריה

פרק 2 – כדורגל

פרק 3 – גוף ונפש

פרק 4 – עיצוב ומחול

פרק 5 – כסף

פרק 6 – מוזיקה

הפוסט סדרת מזרח ומערב הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

1. מקורה של הבעיה:

בשנת 1948 שיטחה של ירושלים המערבית היה כ-32 אלף דונם. מתוך שטח זה היו כ- 5,400 דונם, בלב ליבה של ירושלים, בבעלות כנסיות שונות. מדינת ישראל –  שאך זה קמה, ושכידוע לפי תוכנית החלוקה של האו"ם ירושלים אמורה היתה להיות בינלאומית, והמדינה הצעירה לא רצתה לקומם עליה את דעת העולם ודעת הכנסיות – לא הפקיעה לריבונותה קרקעות אלה, למרות שהיו תקדימים בארצות שונות (תורכיה, מצרים ועוד) של הפקעות קרקעות של הקדש (כנסיות או ווקאף) לטובת הציבור. במקום זה "המציאו" בממשלה, וקק"ל אימצה, את המונח "חכירה לדורות", למרות ששולמה תמורת הקרקע. הדירות שניבנו על קרקעות אלה נימכרו לדיירים בכסף מלא בדיוק כמו דירות שלא ניבנו על אדמות כנסייה. לכן, ההבנה של הדיירים-החוכרים וגם של עורכי הדין שלהם שהמדינה תסדיר את עניין החכירה והבעלות על הקרקע, שאם לא כן החכירה תהפוך ל"בכייה לדורות", בדיוק כמו שנאמר בפרוטוקול קק"ל משנת 1951.

1. היקפה של הבעיה:

"המטה להצלת חוכרי הדירות בישראל" הצליח עד כה לאתר רק כ-1,500 דירות חכורות בכעשר שכונות/מיתחמים בירושלים. לפי היקף אדמות הכנסייה כנ"ל, ברור לנו שישנם עוד מאות/אלפי דירות שטרם אותרו, כי אין מפות ורשימות עדכניות של הנכסים, וגם לא תמיד בעליהן יודעים שמדובר בחכירה.

כמו כן, קיימות עוד שמונה ערים בישראל שבהן קיימת אותה הבעיה: רמלה, לוד, יפו, קיסריה, חיפה, עכו, טבריה ונצרת. עם חוכרים בחלק מהערים כבר נוצר קשר.

1. "האוכלוסייה החזקה" בירושלים והקשר עם ח"כ רחל עזריה:

כאמור בסירטון, אוכלוסיית החוכרים מגוונת: אנשים בשליש השליש של חייהם, בעלי משפחות, שכירים. רבים מהבניינים הם שיכוני-בטון שניבנו בראשית קום המדינה, גם ברחביה, בטלביה, בניות. לרבים מהם דירתם היא רכושם העיקרי. קרוב לוודאי שהיקף הונם של החוכרים רחוק מלהתחרות עם זה של כל אחד מספסרי-הנדל"ן שקנו את הקרקע עליה עומדים בתי-החוכרים.

לוּ באמת היו החוכרים "חזקים" לבטח לא היו צריכים להקים את "המטה להצלת חוכרי הדירות בישראל" ולא להיאבק על זכויותיהם, כפי שגם משרד המשפטים מכיר בהן. 

החוכרים לא גייסו את ח"כ רחל עזריה. למעשה את בעיית החוכרים "הוציאו לאור" חברי סיעת "ירושלמים" שהיו אז במועצת העיר ירושלים, ובה היתה ח"כ עזריה חברה טרם היבחרה לכנסת. אך טיבעי הדבר ש"המטה" וח"כ עזריה איחדו כוחות למען פיתרון הבעיה, ועל כך אנו מוקירים לה תודה.

1. פיתרון הבעיה תהיה רק בדרך של חקיקה:

יובהר, הצ"ח של ח"כ עזריה אינה עוסקת באדמות שעדיין בבעלות הכנסייה, אלא בכאלה שהכנסייה מכרה לשתי קבוצות של ספסרי נדל"ן. קבוצות אלה אוחזים במרבית הקרקעות שבלב ליבה של ירושלים, ושגרמו לירידת ערך הדירות בכ- 30-50% , ושמונעים תחרות חופשית. במדינת ישראל היו כבר תקדימים על התערבות המדינה בחקיקה לטובת הציבור גם אם יש פגיעת-מה בזכויות של הפרט. למשל, התיקון בחוק השכירות [-דירה].

גם אם הצ"ח של ח"כ עזריה לא תעבור, הרי שאפילו במשרד המשפטים מכירים בצורך בחקיקה להגנת זכויות החוכרים בכלל (ללא קשר לאדמות הכנסייה), כפי שקיים במדינות מתוקנות (בחלק ממדינות ארה"ב, באנגליה, באיטליה(!), בגרמניה, בצרפת ועוד) ובמדינות פחות מתקדמות (הודו, מאלזיה ועוד). באנגליה, למשל, מורכב החוק משני עקרונות: האחד, לחוכר בעלות על דירתו ללא הגבלת זמן (יכול לסחור בה, להוריש אותה וכדו'). השני, אם רוצה בעל הקרקע למכור את הקרקע, עליו לאפשר "זכות סירוב ראשונה" לחוכר. בכך גם יופרך הטיעון שהכנסייה לא תוכל למכור בעתיד קרקעות כי אף אחד לא ירצה לקנות קרקע שלאחר מכן תופקע ממנו. 

נאוה בת-צו"ר

המטה להצלת חוכרי הדירות בישראל

הפוסט זעם החוכרים: תגובת החוכרים לפרשה הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

בשישה ביוני 1967, שר הביטחון משה דיין צפה על ירושלים הירדנית מהר הצופים. הוא ראה את צריחי מגדלי הפעמונים ואמר “מי צריך את כל הוותיקן הזה?”

דיין חשב על כיבוש ירושלים והנטל למדינה כאשר המקומות הקדושים ביותר לנוצרים יעברו לריבונות ישראלית.

זה אכן קרה למחרת.

דיין אמנם חשב על מקומות קדושים לנוצרים, אבל הוא לא לקח בחשבון את המאמינים המקומיים. לאחר מלחמת יוני 1967, מדינת ישראל קיבלה תחת חסותה אוכלוסיה נוצרית מקומית הרואה בעצמה את “האבנים החיות” המשמרות את החיוניות של המקומות הקדושים.

מי הם הנוצרים בירושלים?

המספרים הרשמיים מונים כ-15,700 נוצרים בעיר, השייכים לזרמים נוצרים שונים: קתולים לטינים ומזרחיים, אורתודוכסים, ארמנים, סיריאנים, קופטים, אתיופים, לותרנים, אנגליקנים ועדות פרוטסטנטיות שונות. מתוכם 12,500 הם ערבים נוצרים פלסטינים, כמעט כולם גרים במזרח העיר ומרביתם בעלי מעמד תושב בישראל ולא אזרחים, כמו מרבית המזרח ירושלמים. מדובר בקהילות ותיקות ששורשיהן בנוצרים הראשונים שחיו בארץ, אשר החלו לדבר ערבית מהמאה ה-7 ואילך.

הערבים הנוצרים משולבים בתוך החברה הערבית וכמעט כולם חיים בשכונות ערביות. מיעוט קטן מהם חי בשכונות מעורבות הגובלות בשכונות ערביות, כמו למשל, פסגת זאב. לרוב, משפחות ערביות נוצריות שולחות את ילדיהן לבתי ספר כנסייתים דוברי ערבית ביחד עם תלמידים מוסלמים, ומשלבות באורחות חייהם ליברליות מערבית מתונה לצד תרבות ערבית שמרנית יותר.

בעיר רשומים גם כ-3,200 נוצרים שאינם ערבים. ביניהם אנשי כנסייה שמשרתים שנים ארוכות בארץ וקיבלו תושבות קבע בעיר, ארמנים, נוצרים הנשואים ליהודים, זכאי חוק השבות שביקשו להירשם כנוצרים, או מי שזכו באזרחות בנסיבות מיוחדות כמו חסידי אומות עולם.

הנוצרים המופיעים בסטטיסטיקות הרשמיות הם רק הנוצרים המוכרים רשמית בישראל. המציאות מורכבת כפליים כשמתייחסים למאמינים נוצרים שאינם רשומים כנוצרים או שאינם אזרחים. נוצרים אלה משולבים בחברה היהודית ישראלית, ילדיהם הולכים לבתי ספר ממלכתיים דוברי עברית, לתנועות נוער, לצבא. ביניהם נמצאים עולים מחבר המדינות, יהודים משיחיים המדגישים את היותם חלק מהעם היהודי, מהגרי העבודה המטפלים באנשים מבוגרים, ומבקשי המקלט מאפריקה.

יחסי יהודים ונוצרים בעיר

מפגשים בין יהודים לבין ערבים-נוצרים מתרחשים בעיר לעיתים רחוקות. בנסיבות הירושלמיות, יהודים חיים בשכונות יהודיות ושולחים את ילדיהם לבתי ספר דוברי עברית. המפגש עם הנצרות ועם נוצרים מצטמצם לטיולים בחו”ל, קשרי עבודה ואולי היכרות שטחית דרך שיחות מזדמנות.

הישראלים לומדים על הנצרות ממקורות עקיפים אם בכלל; בבתי הספר מלמדים על הנצרות ככת יהודית פורשת, או שמלמדים עליה מתוך ספרות פולמוס כמו ספר הכוזרי, ולעיתים מלמדים גם על מסעות הצלב ועל מרטין לותר. מקור נוסף לידע הוא הטלוויזיה. בזכות הסדרות האמריקאיות אין ילד יהודי בישראל שחשוף לטלוויזיה ולא מכיר את סנטה קלאוס, חולם על עץ חג מולד ומתנות, ובקיא במנהגי Halloween.

אתגרים ביחסי יהודים ונוצרים

יחסי יהודים ונוצרים בישראל ובירושלים מזמנים אתגרים חדשים וייחודיים, לשני הצדדים.

למשל, העובדה שבמדינת ישראל, לראשונה בהיסטוריה ובמקום היחיד בעולם, היהודים מהווים רוב, והנוצרים מיעוט כפול בין יהודים. מיעוט כפול מפני שהם מיעוט ערבי בין יהודים ומיעוט נוצרי בין המוסלמים.

הנוצרים הערבים רגילים להיות מיעוט, הם חיים כמיעוט בארץ כבר 1300 שנים – מראשית ימי השלטון הערבי מוסלמי בארץ, וכמיעוט היו תמיד תלויים בריבון כדי לשרוד. כמיעוט במדינה הם מצפים לתמיכה, הבנה, התחשבות ושמירה על זכויותיהם.

אלא שרבים מהיהודים מתקשים לראות בהם מיעוט, לתפיסתם הנוצרים הם חלק מרוב כפול – הם חלק מהעולם הנוצרי הרחב והעולם הערבי החולש על עשרות מדינות. באותה העת, היהודים בישראל ממשיכים לדבוק בתפיסה העצמית של היהודים כמיעוט למרות 70 שנות קיומה של מדינה יהודית ריבונית היושבת לבטח, וזאת בשל האיומים הבטחוניים והתרבותיים, אנטישמיות ותחושה של חוסר תמיכה בינלאומית בישראל. בשל תפיסת המיעוט, יהודים מצפים לתמיכה הבנה התחשבות ושמירה על זכויותיהם, ובהתאמה פחות רגישים למיעוטים הקיימים בתוכם, וביניהם המיעוט הערבי נוצרי.

אתגר נוסף ליחסי יהודים ונוצרים בהווה, הוא העבר. את המטען הרגשי וההיסטורי שיהודים הביאו עמם מהגולה לישראל אי אפשר לנטרל. המתח היהודי- נוצרי, אנטישמיות, רדיפות, גירושים, עלילות דם והשואה, הפכו בעיניי יהודים למושגים בלתי נפרדים לעיסוק בנצרות או לשיח על הנצרות. זאת בזמן שמרבית העולם הנוצרי המערבי, הכנסייה הקתולית, ורבות מהכנסיות הפרוטסטנטיות שינו את יחסן ליהודים ועוסקות בתיקונו. בשיח הבינדתי ברחבי העולם עוסקים בנושאים אלה בהרחבה, מתוך תחושה ברורה של נוצרים רבים שיש צורך לא רק בשינוי ותיקון, אלא גם בבקשת סליחה. בארץ, הערבים הנוצרים לא מבינים למה הם צריכים להתנצל? מדוע עליהם לחוש אשמה או בכלל להתייחס לחוויה של יהודי מול נוצרי באירופה, מה להם ולרדיפות? לעלילות דם? גירושים או לשואה? למה כל שיח יהודי-נוצרי צריך לעסוק בעבר, שאינו העבר שלהם?

ליהדות ולנצרות שורשים משותפים, שתי הדתות רואות בתנ”ך כתב הקודש, ספר מכונן, תוך פרשנות שונה ואף סותרת של הטקסטים המקודשים. דווקא המשותף מהווה קושי ואיום, שכן כל דת רואה בפרשנות שלה את הפרשנות היחידה, הנכונה והרלוונטית. הוויכוח לא מסתכם רק בפרשנות השונה על התנ”ך, קיים קושי גדול ליהודים להכיר ולכבד את השונות שבתפיסת האלוהות הנוצרית, השילוש, פרקטיקות נוצריות, כמו השימוש בפסלים ואיקונות ו

עוד ועוד. לראיה, במחקר שעשינו במרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים בשנת 2009 מצאנו ש-44% מהיהודים יבחרו להמנע מללמוד על הנצרות ורבים יותר, 59% ימנעו מללמוד את הברית החדשה. כמו כן, מעט פחות משליש הצהירו שימנעו מלהיכנס לכנסייה בארץ או בחו”ל.

גם לנוצרים בארץ יש בעיה תיאלוגית לא פשוטה; הם קוראים בתנ”ך בתפילה, שרים פרקי תהילים ולומדים את כתבי הקודש היהודיים בכנסייה. איך מתמודד ערבי נוצרי פסלטיני, עם טקסט העוסק בהבטחת הארץ לאברהם, הזוכה לפרשנות יהודית המעניקה בלעדיות לעם היהודי על הארץ? איך מתמודד ערבי-נוצרי פלסטיני עם דברי הלל וברכה  המשופעים על עם ישראל? איך מתמודד נוצרי ערבי פלסטיני הקורא על ישוע היהודי, שגדל במשפחה יהודית ושמר מצוות, כשלנגד עיניו עומדים יהודים עמם הוא נמצא בקונפליקט, יהודים המשרתים כחיילים במחסומים, יהודים שמתנים את כניסתו לירושלים במתן אישורים, יהודים מתנחלים עמם הוא נאבק על אדמתו? הנוצרי הערבי-פלסטיני נמצא בפרדוקס פנימי עם ספר הקודש שלו. מחד, בודאי שאי אפשר לצנזר בספרי קודש את הפרקים שלא נוחים לך ומאידך, קשה לקרוא את אותם פרקים.

במפגשים בינדתיים, יש נטייה לנסות להשאיר את הפוליטיקה בחוץ. מעדיפים שלא לדבר על מה שמפריד, אלא להתמקד במשותף, ברוחניות, בקשר לאל, בפרקטיקות דתיות שאפשר ללמוד האחד על השני. מעדיפים למצוא קרבה בשוני הדתי ולא הפוליטי. במקום אחר ובזמן אחר, זה אולי אפשרי אך בארץ זה בלתי אפשרי, ובמיוחד בירושלים.  הזהויות של החברה בארץ הן דתיות ולאומיות ומשולבות באופן הדוק זו בזו. לא ניתן לקיים שיח יהודי-נוצרי נייטרלי, השיח יהיה תמיד יהודי-ישראלי ונוצרי-ערבי-פלסטיני. אי אפשר להתעלם ממאזן הכוחות הפוליטי ומהסכסוך הקורע את הארץ, גם אם הנושא הוא דתי. יש ערבים נוצרים פעילים פוליטית, יש אחרים שפחות, יש המציגים את עצמם כחלק מהעם הפלסטיני ואחרים יתחמקו מהגדרות, אך במציאות הנוכחית יחסים בין דתות הן לעולם גם יחסים בין לאומים.

פתרון?

על מנת להתמודד עם אתגרים אלה נדרשת מודעות ורגישות, הן מצד הרשויות והן מצד האוכלוסיה. בכדי להנות מהעושר הרב-תרבותי שקיים בירושלים, יש צורך בחינוך לפתיחות וכבוד הדדי, זאת מתוך הבנת המרקם האנושי המורכב והמרגש שיש בעיר והערכתו. הכרת האחר לא יכולה להסתכם רק באכילת חומוס באבו שוקרי או חבישת כובע סנטה קלאוס בחג המולד. הכרת האחר צריכה להתבטא בלימוד משמעותי של ההיסטוריה והמורשת האחד של השני, בהיכרות בסיסית עם מערך האמונות והערכים של האחר ומציאת הזדמנויות לפעול ביחד, לטובת חברה בוגרת ובריאה.

מרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים נוסד בשנת 2004 במטרה לענות על האתגרים שמציב המפגש המורכב והמיוחד בין אוכלוסיית הרוב היהודית ובין המיעוט הערבי הנוצרי בארץ הקודש. באמצעות חינוך, מפגש ומחקר, המרכז פועל על מנת להתגבר על הבורות ועל דעות קדומות ולקדם הבנה ואמפתיה בין יהודים ונוצרים בארץ הקודש. המרכז פועל כחלק ממרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג.

https://www.facebook.com/jcjcr.org/

הפוסט הנוצרים של ירושלים הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

מאת נתן אודנהיימר

פרשת קרקעות הכנסייה כוללת אלמנטים רבים שלא הצלחנו להכניס לפרק. את כל אלו כללנו כאן.

הפרשה הנוכחית:

כמה שבועות אחרי שסיימנו לעבוד על הכתבה, העיתונאי רביב דרוקר העלה השערות חדשות בנוגע למעורבים בעסקאות.

רביב דרוקר טוען שיש קשר בין היזמים אשר קנו את קרקעות הכנסייה, או לפחות חלקים נרחבים ממנה, לבין מקורבים למפלגת הבית היהודי, ורמז כי השרה איילת שקד מנסה, או ניסתה, להתערב בעניין. הניסוח בו הוא בחר היה ״האקטיביות״ המפתיעה של משרד המשפטים בנושא. העניין משך כותרות גם בעיתונים אחרים, אבל לא ברור האם זו ספוקלציה או האשמה שיש בה משהו.

אליבא דערוץ עשר:

משרד המשפטים החל לנהל משא ומתן עם קבוצת היזמים שרכשו מהכנסייה היוונית-אורתודוכסית מאות דונמים במרכז ירושלים, וזאת על אף שהקרן הקיימת לישראל, שלה הזכויות על השטח, הודיעה כי מדובר בספסרי קרקעות ושאין בכוונתה לדון עימם. מדובר במקרה חריג במיוחד, שכן משרד המשפטים אינו נוהג לקחת חלק במגעים שכאלו, ובתחילת הדרך אף נקט עמדה לפיה אין צורך שהמדינה תיקח אחריות על המקרה, וכי זו "בעיה של הדיירים". גורמים בליכוד ובממשלה טענו כי הסיבה להתערבות המשרד נתונה בקשריהם של היזמים למפלגת הבית היהודי.

נקודה מעניינת אחת מהצהרת קק״ל כאן היא שגם שלמה דרעי נחשב על פי ההגדרה הזו כ״ספסר דירות״ — למרות שהעסקאות שעשה אינן נוגעות לקרקעות הכנסייה היוונית אורתודוקסית, אלא לכנסייה הקתולית — והוא סגן יו״ר קק״ל. ואם כבר במומו דרעי עסקינן, אמא שלי למדה לאיזה רגע עם אישתו הראשונה, יונה דרעי, ואמרה שהיא מקסימה ושהיתה מספרת סיפורים קורעים מצחוק ומלאי חיבה על משפחת דרעי.

יונה אשר הגיעה לארץ מדנמרק, פגשה את מומו דרעי בזמן שלמדו משפטים יחד בבר אילן, עמדה לצד האחים בזמן שאריה דרעי נשפט על שוחד, אבל מתישהו היחסים בינה לבין מומו התערערו, הם התגרשו והוא התחתן מחדש עם מתורגמנית ממקסיקו.  לפני כשלוש שנים יונה דרעי שכרה חברת חקירות פרטית בזמן שהיו בהליכי גירושין. החוקרים הפרטיים ככל הנראה עלו על קשר בעייתי בין שלמה דרעי לבין המילארדר האוסטרי מרתין שלאף וחברות קש בגיברלטר. שלאף מקורב גם לליברמן, אריה דרעי ודב ויסגלס שדווח כי השתתפו באירוע שלו; שלאף גם היה אחד המשקיעים העיקריים בקזינו ביריחו, נחשד בשוחד לראש הממשלה אריאל שרון ולא נכנס לארץ במשך יותר מעשור מחשש שיחקר במשטרה.

בכל מקרה, מומו דרעי הוא איש מעניין. בעוד אחיו הלכו ללמוד בישיבות חרדיות, הוא נשלח לישיבות של הציונות הדתית, עשה צבא, ולמד אצל הרב דב ליאור אשר כיהן כרב הראשי של חברון וקרית ארבע. ליאור הוא אחד מבכירי רבני הציונות הדתית אך גם נחשד בהסתה לאלימות מספר פעמים. מומו, בשונה מהאחים שלו, איננו חרדי, למד משפטים ועובד כעורך דין ויזם עיסקי. הוא מאוד קרוב לאחיו הגדול ויש הטוענים שהפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר בפוליטיקה הישראלית.

אריה דרעי ואחיו שלמה הם כמו אדם אחד, כמו גוף ונשמה,״ אומרים בש"ס. “החיבור ביניהם הוא לא מעצם היותם אחים לא מפני שהם קרובים. קשה לדעת היום אם הם מזיקים זה לזה אבל הם קרובים מאוד, בש"ס כולם יודעים שהקשר ביניהם חזק.

בשנים האחרונות, אריה ומומו דרעי נחקרו בנוגע למספר פרשיות פליליות בתחומי היזמות והנדל״ן, לא רק בנושא קרקעות כנסייה אלא גם בנוגע לבנייה של אלפי יחידות דיור בסמוך לעין כרם.

מה עם חוק עזריה?

כשצילמנו את הפרק, חברת הכנסת רחל עזריה עזבה את הכנסת ורצה לראשות עיריית ירושלים. מאז, היא הספיקה לחבור לזאב אלקין וככל הנראה היא שבה לפוליטקה הלאומית. הדיירים אשר חשים מאויימים על ידי ״כרישי הנדל״ן״ קיבלו ממנה הבטחה שתעלה את הצעת החוק שוב. בינתיים, זה נדחה משבוע לשבוע.

עוד נדבך של הסיפור הזה קשור לתפקיד של העירייה אשר ככל הנראה ידעה על העסקה ולא פעלה:

העירייה שמרה על הסוד גם מקק"ל מחליפת מכתבים שצורפה לעתירה שהוגשה החודש לבית המשפט, עולה כי לעיריית ירושלים נודע על העסקה בספטמבר 2016. עם זאת, קבוצת היזמים ביקשה מאנשי העירייה לשמור על כך בסוד וטענה במכתביה כי פרסום העסקה עלול לגרום לנזקים "לרוכשים ויתכן אף לחוכרי המשנה". גורמים בקק"ל, שאמורה לדאוג לאינטרס של תושבי השכונות ביום שיעברו לידי היזמים, טוענים כי עיריית ירושלים כלל לא עדכנה אותם על העסקה.

הרקע לפרשה והעוקץ הכי מטורף שהיה בירושלים בשנים האחרונות:

במאה התשע עשרה האימפריה העות׳מאנית שלטה בחלקים נרחבים של המזרח התיכון וכמובן בירושלים. אלא שכבר בתחילת המאה התבהרה התמונה: מעצמות אירופה מתחזקות והאימפריה המוסלמית מתחילה להתערער. הסולטן והעוזרים שלו באיסטנבול מחליטים על שינויים ורפורמות בחינוך, צבא, בירוקרטיה, זכויות תושבים והתהליכים האלו — בעד ונגד הרפורמות — ממשיכים כמעט עד לנפילת האימפריה.

כתוצאה מהרפורמות, מתאפשר ללא-מוסלמים לרכוש אדמות באזור ירושלים, והכנסיות הנוצריות של ירושלים אשר מתחילות לקנות קרקעות מבעלי האדמות הערבים של הסביבה. זה היה לפני ששטחי העיר התרחבו מחוץ לחומות והקרקעות האלו היו חקלאיות ולא יקרות במיוחד. הכנסייה היוונית-אורתודוקסית עשתה שופינג נרחב במיוחד והפכה להיות בעלת הקרקעות הגדולה ביותר בירושלים באותה תקופה.

הכנסיות התפרנסו באותה העת בעיקר מתרומות ועולים לרגל. לאחר מלחמת העולם הראשונה העולים לרגל והתרומות הדלדלו והכנסיות מצאו את עצמן במשבר כלכלי והתחילו למכור אדמות. כמו שחנה בנדקובסקי מספרת בפרק, חלק מהקונים היו ערביי האזור אשר בנו בתים פרטיים, וחלק מהקונים היו הקרן הקיימת לישראל וחברת הכשרת הישוב. למעשה, במידה רבה המשבר הכלכלי של הכנסיות הוא מה שאיפשר לתנועה הציונית לבסס את האחיזה שלה בירושלים.

התחזקות התנועה הציונית איים על ערביי הסביבה והם לחצו על הכנסיות שלא למכור יותר אדמות ליהודים ציונים. הכנסיות הירושלמיות מצאו את עצמן, ולא בפעם האחרונה, במצב מורכב. מצד אחד, הן רצו לנהל את הנדל״ן שלהן באופן רווחי ככל האפשר שכן השליטה בקרקעות היוותה מקור ההכנסה העיקרי אם לא הבלעדי של המוסד הדתי. מצד שני הן היו נתונות ללחצים פוליטיים כבדים.

הם מצאו דרך לעקוף את הפלונטר וזו הסיבה שעד היום אנחנו מתעסקים בזה.

במקום למכור, הכנסיות השכירו את הקרקעות לטווחים ארוכים, לרוב לתקופות של 99 שנים.

אחרי קום המדינה, מדינת ישראל החכירה שטחים נרחבים מאוד לתקופה של 99 שנים. כמו שנאווה בת צו״ר אומרת בפרק, כבר אז היו מי שאמרו שזה עלול להיות בעייתי. הבעיותיות נובעת מכך שעל פי ההסכמים עם תום תקופת החכירה הקרקע חוזרת לבעלים המקוריים עם כל מה שעליה. הציפייה של מי שקנה בית על שטח ששייך לכנסייה היתה שהמדינה דרך קק״ל תדאג להאריך את החכירה או לקנות את השטחים לצמיתות. זו למעשה היתה האחריות המרכזית של קק״ל אחרי הקמת המדינה.

מי שמעוניין לקרוא עוד, מוזמן לכתבת ׳הארץ׳ כאן.

קק״ל הוא גוף אשר סיבת קיומו לתועלת הציבור ב-2018 לא ברורה. הקרן הוקמה כדי לרכוש אדמות לטובת התנועה הציונית. משיש מדינה, לא ברור למה הקרן הקיימת קיימת.

בשנים האחרנות השאלה הזו עלתה שוב ושוב בשל מבול השחיתויות אשר יוצאות לאור. תחקיר וויינט מ-2017 הראה שעובדים בקרן משתמשים בכספים כדי ללכת למסעדות יוקרה. רביב דרוקר כתב בהארץ כי קק״ל ״הארגון המושחת והרקוב ביותר שבו נתקלתי״  וחשף מספר רב של בזבוזי כספים, תשלומים על דברים שלא ברור על מה שולמו, ושאחרי שהמחדל נחשף — הכסף לא חזר לקק״ל. כמו כן, כל פעם שקק״ל היתה תחת זכוכית מגדלת, והממשלה או הכנסת ניסו להפוך את קק״ל לגוף שקוף יותר אשר ההתנהלות שלו תיקנית, הם הצליחו להתחמק. דרוקר רמז לכך שליכולת ההתחמקות של קק״ל יש קשר לכך שהיא נותנת כספים לכל המפלגות: הליכוד, העבודה, ישראל ביתנו, הבית היהודי ואפילו מרצ. יש שם כל כך הרבה סיפורים מטונפים שקשה לבחור. בעין השבעית רמזו שיו״ר קק״ל דיבר עם מפקד תחנת גלי צה״ל  וזה הורה לעיתונאים של התחנה שלא לחקור יותר שחיתות בקק״ל. למעשה כמעט כל שנה, לרוב יותר מפעם בשנה, צצה פרשת בזבוזים או שחיתות חדשה בקק״ל.

אולי הסיבה היחידה שהיתה יכולה להצדיק את הקיום של קק״ל היא כדי לעשות עסקאות קרקעות אשר המדינה לא יכולה לעשות באופן ישיר, כמו למשל לקנות אדמות מהכנסיות. אלא שהם לא עשו זאת. ניר חסון מספר בפרק שהתירוץ שלהם הוא שהם נכוו בפרשיית שנת 2000.

פרשת שנת 2000

בשנת 2000 שני עסקנים — בנו זוסמן ויעקב רבינוביץ׳ פנו לקק״ל ולמדינה והציעו לתווך עסקאות ענק עם הכנסייה. המדינה וקק״ל בטחו בעסקנים מפני שכמה שנים קודם לכן אותם עסקנים הוציאו לפועל עסקת קרקעות ליד בית שמש. מה שקרה בפועל במהלך העסקה הזו לא לגמרי ברור עד היום.

שיא הפרשה התרחש ביום שישי בצהריים בבית הפטריארך היווני-אורתודוקסי. העסקנים הביאו את נציגי המדינה וקק״ל, לא הרבה לפני כניסת שבת ולחצו עליהם לסגור את העסקה. נציגי המדינה היו כל כך להוטים לחתום שהם לא בדקו בידיוק מה הולך. לאחר האירוע התברר שנציגי המדינה ראו הסכם לא חתום, העסקנים עלו לחדר הפטריארך אבל מפני שהפטריארך היה חולה מאוד, למעשה גוסס, הורו לנציגי המדינה שלא לעלות גם כן כדי לא להכביד עליו.

אחר כך העסקנים חזרו עם ההסכם חתום ונציגי המדינה הוזמנו לעלות ולראות את הפטריארך. הם עלו, וברכו אותו על העסקה.  אלא שלפטריארך אשר היה על ערש דווי ועשה דיאלזיה כמעט כל יום, נאמר שהגיעו כמה יהודים כדי לאחל לו רפואה שלמה. הוא אמר להם תודה רבה, בלי לדעת שהם חושבים שהם עשו עסקאת ענק.

לאחר ״העסקה״ הכנסייה פנתה לבית המשפט ולאחר הליך משפטי ארוך נקבע שהיתה הונאה והקרקעות נשארו בבעלות הכנסייה.

נשארו המון סימני שאלה סביב הסיפור הזה. לא ברור האם יעקב וינרוט ידע שזו תרמית, ולפעמים לא ברור גם מי רימה את מי בסוף.

אחד התחקירים המרתקים על הפרשה מאת יהודה יפרח מנסה להתחקות גם על פרטי הפרשה הזו, ובאופן כללי על יחסי ה״תן וקח״ שיש למדינה עם הכנסיה: על מנת למנת פטריארך, הסינוד הקדוש, הועדה הממנה של הפטריאריכה צריכה לקבל גיבוי למינוי מהרשות הפלסטינית, הממשלה הירדנית ומישראל. יפרח טוען שיש קשר ישיר בין העמדות של הפטריארך בנוגע למכירת קרקעות לישראל ובין היכולת שלו לקבל גיבוי למינוי.

בשנת 2005 התרחשה פרשה מעניינת נוספת. התגלה שהכנסייה מכרה נכסים בשער יפו לעמותת ״עטרת כהנים״ אשר מטרתה לייהד את העיר העתיקה ומזרח ירושלים. לכאורה, בעקבות מכירת נכסים אלו הסינוד הקדוש הדיח את הפטריארך המכהן ומינה במקומו פטריארך אחר. שליט-האב המודח טען שנעשתה קנוניה כנגדו ולא היה מוכן לעזוב את החדר שלו במגדל. במשך שנים ארוכות הוא קיבל מזון בסלסלה שמשך בחבל מחלון חדרו. ניר חסון, המתעד המוצלח והעקבי ביותר של הפרשות האלו כתב על כך כאן.

ובשנת 2006 יצא סרט דוקומנטרי על הפטריארך בצריח וזכה בפסטיבל דוקאביב. אפשר לראות כתבה המציגה את הסרט בסרטון היו טיוב הזה:

מעבר למה שמסופר בפרק, אפשר לקרוא אצל ניר חסון (הוא מופיע הרבה בהקשר הזה).

מאוחרי הקלעים של מדינת ירושלים

פרשת קרקעות הכנסייה הוא סיפור מסובך ומבלבל. בחרנו בו לפרק הפיילוט של ״הכתבה החודשית״ בגלל שרצינו לבחון האם אנחנו מסוגלים לספר סיפור מורכב ועדיין לשמור על העניין והקשב של הצופים. הסיבה שבחנו בכלל את הנושא היא כי אחד מהאנשים המעורבים בחברות היזמות אשר קנו את הקרקעות חסם לתומר את היציאה מהחנייה וכשתומר ביקש ממנו לזוז עשה לו אצבע משולשת. תומר רחרח קצת ומצא שהאיש מעורב בכמה נסיונות לנשל דיירים מבוגרים מהדירות שלהם. לא הצלחנו לגעת בנושא הנישול הספציפי הזה בפרק, אבל זה מה שזרק אותנו פנימה לטינופת הזו של אינטרסים כלכליים, פוליטיים, שחיתות, ומעט מאוד, אם בכלל, דאגה לרווחת העיר ותושביה.

תגובת עו״ד שלמה דרעי

בשביעי בנובמבר פנינו למשרד עו״ד של שלמה דרעי בבקשה לראיון או תגובה. כבר למחרת, קיבלנו תגובה מעו״ד יואב מרקוס בשם שלמה דרעי.

עיקרי הדברים הם:

1) עו״ד דרעי לא מוכן להתראיין

2) עו״ד דרעי מבקש להבהיר כי העסקאות עם הכנסייה היוונית אורתודוקסית ואלו עם הכנסייה הקתולית שונות אחת מהשניה באופן מהותי, וכי הוא היה קשור לראשונה ולא לשניה

3) עו״ד דרעי ״לא משתתף בישיבות ההנהלה המתקיימות בקק"ל בנושא החכירה מהפטריארך.

זאת, כדי למנוע כל טענה בדבר ניגוד עניינים, על אף שמדובר בעסקה שונה באופן מהותי מהעסקה בה היה מעורב, ולכן אין בה ניגוד עניינים בפועל.״

ההתכתבות המלאה

November 07, 2018 3:56 PM

דני,

בהמשך לשיחת הטלפון שלנו אני מצרף מספר שאלות לתגובת עו״ד שלמה דרעי. חשוב לי לציין שהכתבה מאוזנת, מרואיינים מציגים מספר צדדים של הסיפור.

כמו כן, אם עו״ד דרעי יהיה מעוניין להתראיין כדי לספק לנו פרטים נוספים או פרספקטיבה שונה של הסיפור אנחנו נשמח להזדמנות הזו.

1. מדוע בזמן היותך בתפקיד ציבורי כסגן יושב ראש קק״ל היית מעורב בעסקאת נדל״ן עם הכנסייה הקתולית אשר משמעות העסקה היא סיכון בעלות דיירי גן רחביה על הדירות שלהם?

2. האם בתור סגן יו״ר קקל לא ראוי יותר בעינך לשרת את הציבור מאשר לדאוג לעסקה רווחית פרטית?

3. חלק מהדיירים בגן רחביה טוענים ששליחים רישמיים ולא רישמיים של חברת עזרת הלוויים בה היית שותף מנסים לנשל אותם מהדירות שלהם או לקנות מהם את הדירות במחירים מגוחכים. איך זה גורם לך להרגיש בנוגע לחלק שלך באירועים?

4. מדוע מכרת את החלק שלך בגן רחביה, באיזה סכום, למי ומדוע?

5. האם בתור סגן יו״ר קק״ל השתדלת להגיע להסכמים עם הכנסייה היוונית אורתודוקסית בנוגע לקרקעות רחביה, טלביה, ניות, גבעת אורנים וכו׳? אם כן, היכן דברים נתקעו, ואם לא מדוע, במיוחד בהתחשב בכך שברור מעסקאת הנדל״ן בגן רחביה שהיית ער לנושא?

6. האם אתה מכיר באופן אישי והאם היו לך קשרים אם אחד או יותר מהקונים בעסקאות עם הכנסיייה היוונית אורתודוקסית?

7. מה הפתרון הנחוץ לדעתך למצוקת הדיירים?

תודה רבה!

נתן

Nov 8, 2018, 4:57 PM

שלום רב,

בשם מרשי, מר שלמה דרעי, הריני להשיב לפנייתך כדלקמן:

מרשי אינו נוהג להתראיין ואף במקרה שלך, הוא אינו מעוניין בכך (שום דבר אישי כמובן).

מרשי מבקש להקדים ולומר, כי אין ולא היה שום ניגוד עניינים בין פעילותו כסגן יו"ר קק"ל בהתנדבות מלאה, וללא כל שכר, בכל הקשור לעסקת הפטריארך היווני לבין עסקיו הפרטים, כפי שיפורט להלן.

עוד יצוין, כי קיים בילבול בפנייתך (אשר חוזר ועולה עם הרבה עיתונים ואחרים שעסקו בעניין).

מדובר בשני מתחמים ועסקאות שונים, אשר אינם קשורים אחד לשני.

המתחם הראשון (המכונה – עסקת הפטריארך), קרקעות  בשטח של כ 500 דונם במרכז העיר, בבעלות הכנסייה היוונית האורתודוקסית שהחכירה למדינה באמצעות קק"ל לתקופה של 100 שנים ועוד אופציה של 100 שנים.

שטחים אלו הוחכרו, על ידי המדינה-רשות מקרקעי ישראל, בחכירת משנה לאלפי דיירים וגופים במרכז העיר ירושלים.

חוכרי משנה אלו, אשר תקופת החכירה שלהם תסתיים עוד עשרות שנים, מצויים באי ודאות לגבי המשך החכירה שלהם, ומרשי סבור, כי אכן קיים צורך ציבורי לפתור את הבעיה, וזאת בשל המעורבות של המדינה במתחם זה.

המתחם השני (גן רחביה), מדובר בעסקה פרטית, ללא שום מעורבות של המדינה ו/או של קק"ל, בחכירה פרטית של כ 60 יחידות דירות בלבד, שאינה קשורה בשום אופן לפטריארך היווני, וללא כל מעורבות של המדינה ולא של קק"ל. חכירה זו הנה ראשית וישירה מכנסיית האב העליון של אבות של נוטר דם דה ציון לדיירים בגן רחביה, ואשר תום תקופת החכירה שלהם היא בעוד כ 15 שנה.

אין ולא יכולה להיות כל השפעה לכל הסדר בין המדינה לבין הפטריארך של הכנסייה היוונית האורתודוקסית (עסקת הפטריארך), בנוגע לשטחים המוחכרים על ידי דיירי המשנה, שלגביה כאמור יש צורך ציבורי לפתרון דחוף, על 60 הדירות המוחכרות ישירות על ידי כנסיית האב העליון של אבות של נוטר דם דה ציון בגן רחביה, אשר כאמור החכירה באופן ישיר לדיירים בעסקה פרטית וללא כל מעורבות של המדינה.

עולה איפה, כי כל קישור בין שתי עסקאות החכירה הללו (עסקת הפטריארך שבה המדינה מעורבת לעומת גן רחביה שהנה עסקה פרטית), נובע במקרה הטוב מחוסר ידע ומתום לב, או לחילופין בכוונת זדון לבלבל ולשרבב את שמו של מרשי לעניין, אשר לא קשור אליו, ובכך לפגוע בו.  יודגש כי מרגע שהועמדו הדברים על דיוקם, מסתכן אותו האחד הגורם לבלבול בתביעת דיבה.

מרשי מבקש להבהיר כי לא יהסס להגיש תביעה אף נגדך ככל שתעשה כן.

בנוסף, אין כל חידוש בהזכרת שמו של מרשי בעניינים אלו מכיוון שהם כבר פורסמו, ועל כן, כל פרסום הנו רק לצורך השחרת שמו של מרשי.

למעלה מן הצורך יצוין, כי מרשי לא  מעורב בעסקת הפטריארך, לא מכיר את הקונים בעסקת הפטריארך, ולא קשור לעסקה.

בעניין גן רחביה, מרשי סבר שצריך כבר עכשיו לפנות לדיירים כדי להסדיר את החכירה העתידית שלהם, ובמקביל, לקדם כבר עתה, פרויקט של תמ"א 38 במבנים אלו, ובכך, למנוע את אי הוודאות של דיירים אלו.

לאחר שדעתו זו לא התקבלה, החליט מרשי למכור את מלוא מניות בחברה, והוא מזה מספר חודשים אינו מעורב בחברה.

למרות ההבהרה לעיל, שככל שתחליט בכל זאת לשרבב את שמו של מרשי בכתבה, אבקש לפרסם את התגובה במלואה.

בברכה,

יואב מרכוס, עו"ד

Nov 12, 2018, 11:26 AM

עו״ד מרכוס שלום רב,

ראשית תודה רבה על תשובתך הזריזה.

שנית, אני חושש שלא קראת היטב את השאלות ששלחתי לך בנוגע למרשך. אין בידינו בלבול בנוגע לשתי העסקאות הנידנות והכתבה שלנו מציינת זאת בריש גלי ואלא אם קראת את השאלות ששלחתי בחופזה אין סיבה שתתבלבל אתה בנוגע למה שאנחנו מציגים.

אם בכך מסתכמת התגובה שלך נפרסם אותה בשמחה.

אם יהיו לך הערות נוספות הן תתקבלנה בברכה ואם תרצה להסדיר בכל זאת ראיון עם מרשך, נשמח.

בידידות,

נתן

Nov 13, 2018, 11:32 AM

שלום רב,

מרשי מבקש להוסיף לתגובה שנשלחה אליך את העניין הבא:

מרשי לא משתתף בישיבות ההנהלה המתקיימות בקק"ל בנושא החכירה מהפטריארך.

זאת, כדי למנוע כל טענה בדבר ניגוד עניינים, על אף שמדובר בעסקה שונה באופן מהותי מהעסקה בה היה מעורב, ולכן אין בה ניגוד עניינים בפועל.

בברכה,

יואב מרכוס, עו"ד

הפוסט הבית היהודי, ש״ס ורוח הקודש הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

הפוסט פורים הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.