ירושלים היא העיר היחידה אשר היה בה רוב יהודי עוד לפני הציונות. ב-1840 היו בה פחות או יותר מספר שווה של מוסלמים ויהודים, אבל ב-1900 כבר היו בה מעל 35,000 יהודים ו-20,000 נוצרים ומוסלמים גם יחד. הספרדים כמובן הגיעו ראשונים, ואחריהם האשכנזים. רוב מי שהגיע בעליות הציוניות הראשונות, מה שנקרא ה”ישוב החדש”, בחרו לחיות בערים אחרות: יפו, אח”כ תל אביב, חיפה וכו’.

היום ירושלים מתחלקת, בחלוקה גסה, לשלוש: חרדים, ערבים, ו”ציבור כללי”. בכל אחת מהקבוצות האלו יש הרבה מאד גוונים וצדדים.

הציבור הכללי מורכב מאשכנזים ומזרחים, מסורתיים, דתיים, אתיופים, חוזרים בשאלה, חילונים והרבה מאד ספקטרום ביחס לאמונה, רוחניות, מסורת, תרבות ועוד. חרדים — אותו סיפור. יש את הפלג הירושלמי אותו הזכרנו, יש חב”דניקים, ליטאים, חסידיים, מזרחים אשכנזים, ברסלבים, אמריקאים, צרפתים, חוזרים בתשובה היפים יותר, היפים פחות, חרדים “חדשים” או “מודרניים” ושוב, ספקטרום רחב של יחס לאמונה ולמדינה.

גם בין ערביי ירושלים יש מגוון רחב של זהויות, מסורות, צבע עור וסגנונות דיבור. יש עירוניים, כאלו אשר במקור משכונות שפעם היו כפרים, והרבה מאד משפחות שהגיעו מחברון. יש ערבים מהצפון שעברו לכאן לתואר ונשארו, וגם בין כל אלו יש יחסים מורכבים עם אמונה, דת ומסורות ויחס למדינה.

כל קבוצת אוכלוסיה מרגישה שהיא במאבק על העיר. כמובן, אין מה להשוות בין המצב של ערבים לבין יהודים, ויש הרבה מאוד מה לדבר על זה. אבל כרגע מה שחשוב לנו הוא להתייחס לדבר הבא: התפקיד שאנחנו ב"מדינת ירושלים" רוצים לקחת הוא למצוא מכנים משותפים בעיר – לא להחריף את תחושת המאבק. אבל אנחנו רוצים לעשות את זה מנקודת מבט כנה ואמיתית ולא כזו שמטשטשת את סוגיות המחלוקת.

פה אנחנו חוזרים לנקודה אותה העלה בפנינו שמואל ד. הוא כתב, שכל מה שאמור בפוסט מובן, אבל ברגע שאנחנו מסמנים “חרדים” כבעיה – בצורה סטריאוטיפית ולא את האנשים הספציפיים — החמצנו את ההזדמנות לעשות שיח מחבר.

לכל אחד מאיתנו בעיר יש נקודות שנותנות לו או לה כוח, ונקודות חולשה. כולנו לפעמים מרגישים שייכים, ולפעמים כמו חלק ממיעוט שצריך להיאבק על הזכויות שלו כאן. בהקשר הזה, שמואל ד. העיר לנו על טעות. סימנו קבוצת אנשים שעשו מעשה לא הגון בסימן ההשתייכות הכללי שלהם.

זה לא קל לבנות שיח מחבר ולא מפלג, אבל אנחנו נשתפר בזה, ואנחנו נשתפר בזה ביחד איתכם מתוך כנות וישירות, הרחבת הידע וההיכרות ההדדית. נדבר גם על מה שלא נעים וגם נחדד אינטרסים משותפים. זה, בעינינו, התפקיד של עיתונות מקומית בירושלים.

הפוסט מאמר מערכת: עיתונות מקומית כהזדמנות לשיח מחבר הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

שאנחנו אלה שנסמן את הקו הברור לחברים שלנו, לבנים שלנו לעצמנו.

–> אתמול בערב ברי רוזנברג, תושב קטמון, אב לילדים צעירים וידיד מדינת ירושלים כתב פוסט אמיץ שהפך לויראלי. ביקשנו ממנו לפרסם את הפוסט כמאמר דעה והוא מובא כאן בשלמותו. בהמשך לרוח הדברים, נפרסם הסופ"ש סיפור מרתק על מיזם ירושלמי שמאפשר לגברים להתמודד עם כל מה שלא נעים והכרחי לדבר עליו <—
קו שאסור לחצות!

לא אחי, לא מתאים חשפנית במסיבת הרווקים שלך!
קו ברור!

תמחק בבקשה את הווידאו הזו מהקבוצה! זה ממש לא מתאים שתעביר אותה ככה בין החברה. הבחורה בכלל הסכימה כשצילמת אותה?
קו ברור!

בן אדם, איך אתה מדבר? נראה לך שאתה מעיר לה ככה על איך שהיא נראית? ותדע שהיא לא כאן כדי לבדר אותך או לחייך עבורך? תתאפס על עצמך.
קו ברור!

חברה, אני לא טס איתכם לאודסה/בולגריה/איה נאפה "לבלות" עם נערות ליווי. לא היא לא משלימה ההכנסה כסטודנטית, היא מנוצלת מינית!
קו ברור!

תגיד מה אתה עושה? אתה לא רואה שהיא מסטולה לגמרי? אחי אתה מבולבל לגמרי! בוא בוא נמצא את החברות שלה ונזמין לה מונית.
קו ברור!

אין מצב שאני הולך להופעה שלו! שמעת מה הוא והחברים שלו עשו לנערות האלה? נראה לך שאני ממשיך לתת לו לגיטימציה כאילו כלום לא קרה?!
קו ברור!

תגיד מה זו הפרסומות הזו? היא נראית בקושי בת 15! מה זה עושה בשלט ענק מעל איילון?
קו ברור!

ילד שלי, אני יודע שבגיל הזה אתה מתחיל לגלות את עצמך מינית, לגלוש באתרי פורנו, להתנסות בחוויות ראשונות. אבל בוא נשב רגע ונדבר על איך זה באמת. על איך להיות קשוב, רגיש, אמיתי לחברה שלך ולנשים בכלל. מה זו בדיוק הסכמה ובעיקר מה זה כבוד הדדי. ועוד דבר, תהיה אתה הראשון שאומר זה לא מתאים! תעצור את זה אתה. אל תפחד מה יגידו. תעשה את הדבר הנכון.
קו ברור!

ילדה שלי, אני יודע שאת גדלה עכשיו ומגלה את עצמך, את היופי שלך, הרגישות שלך, החוויות הראשונות שלך. תזכרי, את לא מה שאומרים עליך או על הגוף שלך. הפרסומות ותוכניות הטלוויזיה האלה לא אומרות כלום על איך את צריכה להיות בעולם. בואי נדבר רגע ממה וממי צריך להיזהר ואולי את התמונה הזו עדיף שתשמרי לעצמך, לא לרשת.
קו ברור!

אסור להמשיך לתת לזה לעבור לידנו, אסור לנו להמשיך להתבלבל.

אנחנו צריכים ללמד את הבנים שלנו, החברים שלנו את עצמנו להיות הראשונים שאומרים לא!

הפוסט הגיע הזמן שזה יהיה מאבק של גברים הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

בדרך כלל “בין הזמנים” הוא כינוי לתקופת החופשה של בני הישיבות בין תקופות הלימוד, ובמיוחד לחופשת הקיץ שבין ט’ באב לתחילת חודש אלול.

אבל כעת זה מרגיש שכולנו בתקופת מעבר שהיא לא חופשה בכלל. ברמה הלאומית מתחולל מעלינו מאבק כוחות אדיר שכמו שכתבנו כאן שבוע שעבר משפיע מאד גם על הפוליטיקה המקומית בצורה ישירה. אנחנו ממתינים לתוצאות המאבק כדי שנדע באיזה “זמן” אנחנו.

בהרבה מאד מובנים, וזה קצת מוזר להגיד את זה, ירושלים מקדימה את זמנה. אם מישהו רוצה לראות איך תראה הארץ הזו עוד עשר שנים, הוא יכול להביט בירושלים שמחולקת לשליש חרדים, שליש ערבים, ושליש “ציבור כללי” שכולל דתיים, חילונים ומסורתיים. בכל אחד מהציבורים האלו, בירושלים מתרחש השיח הכי מעניין, גם בנוגע לזהות הפנימית שלנו וגם ביחס לכלל.

אנחנו גם בתקופת “בין הזמנים” במדינת ירושלים. בשבוע האחרון חזרנו להילוך גבוה. התפרסמו פה כתבות ואייטמים על עסקים מקומיים שאנחנו אוהבים לחזק, אנשים מיוחדים כמו שיש רק בירושלים וגם תחקירים כמו הסיפור על היחס המזעזע של חברת המחזור גרין-נט לעובדים שלה.

בחמישי בבוקר מי שמתפלל או מתפללת כבר מוסיפים הלל כדי לחגוג את סוף חודש אב ותחילת חודש אלול. חודש אלול הוא כמובן חודש של הסתכלות פנימית, סליחות וחשבון נפש. אבל זה גם חודש של הזדמנויות והתחלות חדשות. אגדה חסידית מספרת שבחודש אלול ה”מלך”, כלומר הקדוש ברוך הוא יוצא מהארמון ונמצא בשדה. כלומר מסתובב בנינו, קל לפגוש אותו, לרצות אותו ולבקש ממנו בקשות.

הנה הבקשה שלנו. אנחנו מאמינים שכל עיר צריכה עיתון מקומי חזק. אומרים שצריך כפר כדי לגדל ילד, אבל צריך עיר כדי להקים עיתון, ובעוד בידיוק שבוע מהיום נחשוף את התוכנית שלנו להקמת מדינת ירושלים, ונבקש מכם לעזור בהקמה ועיצוב העיתון הדיגיטלי שהעיר הזו צריכה.
שבוע טוב.

צילום: תומר זמורה

הפוסט מאמר מערכת הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

אנחנו בתקופה כאוטית. בתי החולים קורסים, לא ברור אם יתחילו לימודים בספטמבר, אחוזי האבטלה מטורפים ולא ברור אם מחר תהיה ממשלה.

זה מרגיש שאין למי להאמין. אין על מי לסמוך. הכל ספין על גבי ספין על גבי ספין.

ודווקא בגלל זה אנחנו רוצים להזכיר משהו: עברנו בעיר הזו דברים קשים יותר. המשברים והטלטלות מובילים לתחושה של תוהו ובוהו. החרא צף. אין מה להגיד. אנחנו יודעים מה לא עובד פה. אנחנו גם יודעים כמה הדרך ארוכה לפני שיהיה פה באמת טוב. אבל אם יש עיר שיכולה להתמודד עם התקופה הזו זו ירושלים.
איך זה נוגע אלינו?

לא היינו פה הרבה זמן. התקופה האחרונה הייתה חתיכת אגרוף של מציאות לפרצוף. היו אצלנו שינויים, והחלטות, ואנחנו מקווים שהחלטות נכונות. יכול להיות שאנחנו לקראת התחלה של עידן חדש או כישלון מפואר — הרשות נתונה.

החל מהיום נתחיל לפרסם פה מחדש סיפורים שאנחנו חושבים שכדאי לכם להכיר. יש לנו שלושה פוסטים בקנה על כיצד ההפגנות בבלפור משפיעות על הפוליטיקה המקומית שלנו, והאם ראוי שעיריית ירושלים תיקח צד. בהמשך יש תחקיר על העסקת עובדי קבלן, הסיכויים להידבק בקורונה ברכבת הקלה וגם סיפורים ירושלמים שעושים מצב רוח טוב ומרימים לעיר כמו על מוכרת פרחים שמכירה את כל סודות השכונה דרך הזרים.

אם נשארו לכם סימני שאלה בנוגע אלינו, תכף יהיו עוד תשובות. גם אנחנו סקרנים. תשארו איתנו. יהיה מעניין.

הפוסט מאמר מערכת הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

כל חיי הייתי גאה בהשתייכותי לחברה החרדית. גדלתי על ברכי המשפט ההלכתי המחייב 'פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה'. ארגוני הסיוע הרבים הקיימים בחברה החרדית ומסייעים לכל סוגי האוכלסיה בארץ חזקו אצלי את גאוות היחידה. בכולם מתנדבים עשרות אלפים, ללא תגמול, נטו מתוך תחושת שליחות ומתוך חינוך מגיל אפס לערבות הדדית ולעזרה לזולת

ופתאום, בום. אני פותח חדשות ומגלה שכל מה שידעתי עד היום לא מחזיק מים. תמונות של לוויות המוניות, אירועים ציבוריים וחתונות רבות מאות משתתפים הציפו את הרשתות, ואני, כאדם, התביישתי. החרדים, אחי ואחיותי, הם אלה שהפיצו את המחלה במדינה. הם, בהתנהגותם הביאו את המדינה להיכן שהיא נמצאת.

מנהיגי הציבור, אלה שאמונים על דוגמה אישית, הנחו להמשיך בלימודים. בתי הכנסת המשיכו לתפקד והחרדים החלו להידבק בכמויות. אני רק התביישתי, אבל רבים אחרים עשו דין לעצמם. נשים חרדיות שהגיעו ללדת בבתי חולים קיבלו יחס אחר, מנוכר ומרוחק. במחסומים המשטרתיים שנפרסו בצמוד לשכונות חרדיות עצרו בעיקר אנשים בלבוש חרדי.

זה נשמע מופרך? עשיתי ניסוי על עצמי. הגעתי לבוש בטי-שירט וג'ינס עברתי בקלות. כמה דקות אחר כך באתי לבוש בשחור-לבן והוצרכתי לעמוד ולספק הסברים ארוכים. ואז, אחרי ששוכנעתי שהחברה החרדית קיבלה סנוקרת לפנים, התחלתי לחשוב על מה שבאמת קרה. מגפת הקורונה שהתפשטה במהירות במדינה הצריכה קבלת החלטות מהירות והסברה לכלל אזרחי המדינה. אך בעוד הנגיף לא הבחין בין גזע, דת, לאום מין או מגדר, בהחלט היה צורך לעשות את ההבחנה הזו כאשר ניגשו להסברה ציבורית.

מסיבות העיתונאים חמורות הסבר שהועברו בשידור ישיר הועברו לכל המדינה. אופס. כמעט לכל המדינה. זה לא סוד שלחרדים אין טלוויזיה. גם לא אינטרנט. רובם גם לא מאזינים לרדיו. כל חברה המעוניינת לשווק את מוצריה למגזר החרדי יודעת בדיוק איך לפנות אליו. לא מסובך למצוא את הדרך. אבל בשלב הראשוני – אף אחד לא חיפש. בשלב הקריטי, בו החלה ההתפשטות, הכניסו כמעט את כל הארץ לתחושת חירום אמיתית. כמעט את כולם, כי לחרדים אף אחד לא פנה. ציפו, קיוו, אולי דמיינו שאם כל המדינה תדע אז גם החרדים ישמעו.

כך אבדו להם שלושה ארבעה ימים קריטיים. רק אז, עדכנו גם את החרדים שקורה משהו. מנהיגי הציבור ביקשו לבדוק, יחד עם גורמי המקצוע, את ההנחיות. בדיוק כמו שהאחראים על הכלכלה בדקו כיצד ניתן לצמצם את הנזק שבתחום אחריותם. בדיוק כמו שגורמי הביטחון ניסו לצמצם את הנזק בצה"ל ובכוחות הביטחון. בדיוק כך בדקו גם רבני המגזר החרדי כיצד ניתן לצמצם את הנזק הנעשה לפעילות הדתית החשובה בעיניהם למדינה כולה.

בכל הוראה שיצאה מגדולי ישראל שבה והובהרה הנקודה המרכזית. מומחים רפואיים הם אלה שקובעים. בכל מצב חובה להישמע להנחיות. חד וחלק. הלימודים שהמשיכו להתקיים היו בכפוף להנחיות. כך גם המניינים. כל הוראה ניתנה על פי גורמי המקצוע ומומחי הבריאות.

אבל סוסי השנאה כבר ברחו מהאורווה. כולם כבר יודעים מי אשם במחלה. שכחנו שמי שהביא את המחלה לארץ לא היה חרדי בכלל, נוסעי ספינת התענוגות ביפן, המוכר מהפיראט האדום שכבר כמעט הספקנו לשכוח, כל החילונים שאחראים לטירוף שפקד את המדינה, נשכחו פתאום. ובצדק, כולנו עם אחד. אף אחד לא חושב שמישהו עשה את זה בכוונה.

אבל החרדים, אלה שלבושים אחרת מאיתנו, שמאמינים באמונות אחרות משלנו, אותם קל להאשים. אוהו כמה קל לראות אותם כגוש שחור אחד גדול, מפיץ מחלות ומרעיל בארות. ורגע, באמת יש שם יותר נדבקים? באמת החרדים חולים יותר? אז כמו בכל שאלה, תלוי איך מסתכלים על זה. מספרית, יש יותר חרדים חולים. נכון.

אבל בואו נחשוב על ההיגיון, כשאנשים נשארים בבית, כולם מוגנים חוץ ממי שנמצא יחד איתם, בבית. נכון? אם כך, הגיוני לבדוק את נתוני ההדבקה לפי בתי אב, לפי משפחות. וואלה. כשבודקים את נתוני ההדבקה כך, פתאום משתטחת העקומה. פתאום נתוני ההדבקה בירושלים ובבני ברק דומים להפליא לנתונים בתל-אביב וברמת-גן. איזו הפתעה.

מה קורה בינתיים? החרדים, שלמעלה מאלפיים שנה מקפידים על תפילות במנין ועל אופי דתי-קהילתי, מסתגרים בבתיהם. מהרגע שהמידע הגיע אליהם הם מקפידים, כמו כולם ואולי אף יותר, על ההנחיות. לא תמצאו כמעט חרדים בפארקים, או מטיילים בחוץ ללא מטרה מוגדרת. לא בטוח שאפשר לומר את אותו הדבר על מה שקורה בחופים.

אבל, החרדים עדיין אשמים. למרות שהנתונים אחרים. ולמרות שלא אמרו להם כלום. זה לא מונע מעיתונאים בכירים להשמיץ בטון סמכותי. לכולם, עדיין נוח להרגיש שהעדר השחור והמתבדל, הוא הוא אשם בהכל. פתאום זה לגיטימי שרופאים החתומים על אמנת הרופאים מפלים מטופלים רק כי השיער שלהם ארוך יותר, או מכוסה יותר. פתאום זה הגיוני ששוטרים נותנים דין אחד ללבוש בחולצה אדומה, ודין אחר לזה עם החולצה הלבנה.

מה זה אומר עלינו, כבני אדם המשוכנעים שאנו מסוגלים להתעלות מעבר לסטיגמות ולאפליות גזעניות, מה זה מלמד אותו על עצמנו, חברה מערבית, מתקדמת, ליברלית ופלורליסטית?

בצלאל שטאובר, יזם ומנהל פלוגתא ירושלים, בטור דעה

הפוסט שאני אתבייש? הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.