גידי ויץ פרסם הבוקר שאהוד אולמרט רוצה שריבלין ימחק לו את הרישום הפלילי.
על פי “הארץ”, אולמרט גייס את היועמ”ש לשעבר יהודה וינטשטיין ומבקר המדינה לשעבר יוסף שפירא כדי שידברו בשבחו אצל נשיא המדינה ריבלין.
בחמש השנים האחרונות יש סביב אולמרט רחש בחש. מקורבים אליו מבררים אצל אנשים שונים האם הציבור מוכן לחזרה של אולמרט לפוליטיקה? ומפיצים נרטיב על פיו נטפלו אל אולמרט באופן קונספירטיבי מפני שהוא רצה להביא להסכם שלום עם הפלסטינים.
שבוע הבא נפרסם ראיון עם אייל הראובני, מי שכיסה פוליטיקה עירונית בתקופת אולמרט. אבל כבר עכשיו אולי כדאי להזכר באיזה מן ראש עיר הוא היה.
“אולמרט לא אהב ביקורת. ל’כל העיר’ של העת ההיא היה קו לוחמני שנלחם בשחיתויות של אולמרט. הוא קרא ל'כל העיר' התשתית האידיאולוגית של החמאס”. מספר הראובני, “הוא אדם מאוד כוחני שרגיש לתדמיתו וגם מקושר מאוד לתקשורת, בעיקר ל'ידיעות אחרונות'
אף פוליטיקאי לא אוהב שמחטטים לו בעניינים, ואולמרט היה נוסע כפייתי לחו"ל. כששאלנו מי מממן את הנסיעות הרבות האלה, העירייה אמרה שזאת לא היה מכיסה. אז מי ממן את הנסיעות האלו? ואיזה מחויבויות נעשות בתמורה? הוא אמר שהוא אוסף כספים לעירייה אבל לאיפה הולכים הכספים האלה? הוא הרי לא מוכן לספר כלום על מה שהוא עושה ואין שום שקיפות.
“ברגע שאתה מציג אותו קופץ מפה ולשם וכל פעם נמצא בנסיעה אחרת, אתה מוכיח שבאופן מצטבר העניין שלו בעיר הוא לא כל כך גדול. הוא לא הפגין שום עניין בניהול העירייה והיה עיוור לחלוטין לשחיתות באגפים מסוימים שלה".
הראיון המלא מאת דניאל שירין יתפרסם שבוע הבא.
בינתיים: האם הגיעה העת לחון ולמחול לאולמרט או שמא למרות המחבוש הוא טרם הבין את חומרת מעשיו?
בתמונה: הלוגו האלמותי שאייר נעם נדב, באדיבות ארכיון הארץ
