fbpx

שאני אתבייש?

מאת: בצלאל שטאובר

.בימים הראשונים מאז החל נגיף הקורונה להתפשט, התביישתי, כחרדי, לצאת לרחוב

כל חיי הייתי גאה בהשתייכותי לחברה החרדית. גדלתי על ברכי המשפט ההלכתי המחייב 'פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה'. ארגוני הסיוע הרבים הקיימים בחברה החרדית ומסייעים לכל סוגי האוכלסיה בארץ חזקו אצלי את גאוות היחידה. בכולם מתנדבים עשרות אלפים, ללא תגמול, נטו מתוך תחושת שליחות ומתוך חינוך מגיל אפס לערבות הדדית ולעזרה לזולת

ופתאום, בום. אני פותח חדשות ומגלה שכל מה שידעתי עד היום לא מחזיק מים. תמונות של לוויות המוניות, אירועים ציבוריים וחתונות רבות מאות משתתפים הציפו את הרשתות, ואני, כאדם, התביישתי. החרדים, אחי ואחיותי, הם אלה שהפיצו את המחלה במדינה. הם, בהתנהגותם הביאו את המדינה להיכן שהיא נמצאת.

מנהיגי הציבור, אלה שאמונים על דוגמה אישית, הנחו להמשיך בלימודים. בתי הכנסת המשיכו לתפקד והחרדים החלו להידבק בכמויות. אני רק התביישתי, אבל רבים אחרים עשו דין לעצמם. נשים חרדיות שהגיעו ללדת בבתי חולים קיבלו יחס אחר, מנוכר ומרוחק. במחסומים המשטרתיים שנפרסו בצמוד לשכונות חרדיות עצרו בעיקר אנשים בלבוש חרדי.

זה נשמע מופרך? עשיתי ניסוי על עצמי. הגעתי לבוש בטי-שירט וג'ינס עברתי בקלות. כמה דקות אחר כך באתי לבוש בשחור-לבן והוצרכתי לעמוד ולספק הסברים ארוכים. ואז, אחרי ששוכנעתי שהחברה החרדית קיבלה סנוקרת לפנים, התחלתי לחשוב על מה שבאמת קרה. מגפת הקורונה שהתפשטה במהירות במדינה הצריכה קבלת החלטות מהירות והסברה לכלל אזרחי המדינה. אך בעוד הנגיף לא הבחין בין גזע, דת, לאום מין או מגדר, בהחלט היה צורך לעשות את ההבחנה הזו כאשר ניגשו להסברה ציבורית.

מסיבות העיתונאים חמורות הסבר שהועברו בשידור ישיר הועברו לכל המדינה. אופס. כמעט לכל המדינה. זה לא סוד שלחרדים אין טלוויזיה. גם לא אינטרנט. רובם גם לא מאזינים לרדיו. כל חברה המעוניינת לשווק את מוצריה למגזר החרדי יודעת בדיוק איך לפנות אליו. לא מסובך למצוא את הדרך. אבל בשלב הראשוני – אף אחד לא חיפש. בשלב הקריטי, בו החלה ההתפשטות, הכניסו כמעט את כל הארץ לתחושת חירום אמיתית. כמעט את כולם, כי לחרדים אף אחד לא פנה. ציפו, קיוו, אולי דמיינו שאם כל המדינה תדע אז גם החרדים ישמעו.

כך אבדו להם שלושה ארבעה ימים קריטיים. רק אז, עדכנו גם את החרדים שקורה משהו. מנהיגי הציבור ביקשו לבדוק, יחד עם גורמי המקצוע, את ההנחיות. בדיוק כמו שהאחראים על הכלכלה בדקו כיצד ניתן לצמצם את הנזק שבתחום אחריותם. בדיוק כמו שגורמי הביטחון ניסו לצמצם את הנזק בצה"ל ובכוחות הביטחון. בדיוק כך בדקו גם רבני המגזר החרדי כיצד ניתן לצמצם את הנזק הנעשה לפעילות הדתית החשובה בעיניהם למדינה כולה.

בכל הוראה שיצאה מגדולי ישראל שבה והובהרה הנקודה המרכזית. מומחים רפואיים הם אלה שקובעים. בכל מצב חובה להישמע להנחיות. חד וחלק. הלימודים שהמשיכו להתקיים היו בכפוף להנחיות. כך גם המניינים. כל הוראה ניתנה על פי גורמי המקצוע ומומחי הבריאות.

אבל סוסי השנאה כבר ברחו מהאורווה. כולם כבר יודעים מי אשם במחלה. שכחנו שמי שהביא את המחלה לארץ לא היה חרדי בכלל, נוסעי ספינת התענוגות ביפן, המוכר מהפיראט האדום שכבר כמעט הספקנו לשכוח, כל החילונים שאחראים לטירוף שפקד את המדינה, נשכחו פתאום. ובצדק, כולנו עם אחד. אף אחד לא חושב שמישהו עשה את זה בכוונה.

אבל החרדים, אלה שלבושים אחרת מאיתנו, שמאמינים באמונות אחרות משלנו, אותם קל להאשים. אוהו כמה קל לראות אותם כגוש שחור אחד גדול, מפיץ מחלות ומרעיל בארות. ורגע, באמת יש שם יותר נדבקים? באמת החרדים חולים יותר? אז כמו בכל שאלה, תלוי איך מסתכלים על זה. מספרית, יש יותר חרדים חולים. נכון.

אבל בואו נחשוב על ההיגיון, כשאנשים נשארים בבית, כולם מוגנים חוץ ממי שנמצא יחד איתם, בבית. נכון? אם כך, הגיוני לבדוק את נתוני ההדבקה לפי בתי אב, לפי משפחות. וואלה. כשבודקים את נתוני ההדבקה כך, פתאום משתטחת העקומה. פתאום נתוני ההדבקה בירושלים ובבני ברק דומים להפליא לנתונים בתל-אביב וברמת-גן. איזו הפתעה.

מה קורה בינתיים? החרדים, שלמעלה מאלפיים שנה מקפידים על תפילות במנין ועל אופי דתי-קהילתי, מסתגרים בבתיהם. מהרגע שהמידע הגיע אליהם הם מקפידים, כמו כולם ואולי אף יותר, על ההנחיות. לא תמצאו כמעט חרדים בפארקים, או מטיילים בחוץ ללא מטרה מוגדרת. לא בטוח שאפשר לומר את אותו הדבר על מה שקורה בחופים.

אבל, החרדים עדיין אשמים. למרות שהנתונים אחרים. ולמרות שלא אמרו להם כלום. זה לא מונע מעיתונאים בכירים להשמיץ בטון סמכותי. לכולם, עדיין נוח להרגיש שהעדר השחור והמתבדל, הוא הוא אשם בהכל. פתאום זה לגיטימי שרופאים החתומים על אמנת הרופאים מפלים מטופלים רק כי השיער שלהם ארוך יותר, או מכוסה יותר. פתאום זה הגיוני ששוטרים נותנים דין אחד ללבוש בחולצה אדומה, ודין אחר לזה עם החולצה הלבנה.

מה זה אומר עלינו, כבני אדם המשוכנעים שאנו מסוגלים להתעלות מעבר לסטיגמות ולאפליות גזעניות, מה זה מלמד אותו על עצמנו, חברה מערבית, מתקדמת, ליברלית ופלורליסטית?

בצלאל שטאובר, יזם ומנהל פלוגתא ירושלים, בטור דעה