"ירושלים היא קצת כמו פריז, עם כל הקהילות שלה. אפשר לעבור פה לשכונה השכנה ולחצות עולמות", מספרת לור עקיבא, שעלתה לארץ מפריז עם בעלה ושלושה ילדים ב-1981. "הציעו לנו דירה בקריית ארבע או בגילה. רצינו רק את ירושלים. תמיד ידענו שנעלה לירושלים. זו עיר שהיא כמו ספר היסטוריה שלא מפסיקים לגלות בו עוד פרקים. שלוש פעמים מקודשת".

בפריז לור למדה בסורבון וחייתה חיי סטודנטית בתקופה הסוערת והמהפכנית של מאי 68, אבל בתוך כל זה עדיין חלמה על עלייה לארץ ועל ירושלים. "עלינו מתוך אידיאליזם, לא מתוך חשש מאנטישמיות", היא מספרת. "חשבנו שנדבר רק עברית בינינו. טאבולה ראסה. בסוף דברים היו יותר קשים משחשבנו. רוב הצרפתים הלכו למרכזי קליטה ואנחנו לא כי בעלי היה תושב חוזר. אז הרגשתי מבודדת מהסביבה. בסוף תמיד מצאנו את עצמנו מדברים צרפתית. בימים האלו גילה עוד הייתה בהקמה – לא היו חנויות, הבתים רק הוקמו. עכשיו אני אוהבת מאוד את גילה. יש לי תמיד נוף יפה מהחלון: רואים את גילה, את בית לחם, את בית ג'לאא. לפעמים אפשר לשמוע תפילות משלושה צדדים ואז מרגישים במרכז העולם".

לאחר שסיימה את לימודיה בסורבון, לור החלה לעבוד בהוראת ספרות ופילוסופיה – מקצוע שדרש הסבה עם העלייה לארץ. "ראה לי שהגענו קצת מפונקים", היא אומרת. "חשבנו שנקבל כל עבודה שהייתה לנו בצרפת. היה לנו קשה למצוא עבודה ככה". לבסוף לור החלה ללמד צרפתית, וכיום יש לה תלמידים מכל רחבי העיר ומכל שכבות הגיל. "לימדתי בבתי ספר ובשיעורים פרטיים, דתיים וחילונים, ממזרח וממערב העיר. אנשים לומדים בשביל בני זוג ובני משפחה, מתוך עניין בתרבות ובהיסטוריה, לפעמים מתוך כמיהה לצרפת שכבר חלפה – בשביל סרז' גינזבורג, שארל אזנבור, איב מונטן. הייתה לי תלמידה שאמרה לי שהיא טסה לפריז 26 פעמים, רק כי היא אוהבת את העיר. אנשים לומדים אנגלית בשביל עבודות ומבחנים, אבל הם לומדים צרפתית מתוך הרגש".

"בסופו של דבר, נשארתי מאוד צרפתיה", היא אומרת. על שבעת ילדיה, לעומת זאת, היא אומרת שנטמעו לגמרי. "אבל לא הייתי יכולה לדמיין את עצמי גרה במקום אחר. ירושלים כל כך מיוחדת, ויש לה את האור שלה. בערב, כשהאור יורד ומשתקף באבנים, אין בשום מקום בעולם אור כמו בירושלים".

כתבה: מאיה ליבנה