כ"ח באייר הוא מועד חשוב מאוד בלוח השנה הישראלי. רובנו מכירים אותו בתור יום ירושלים, אבל היום מציינים גם את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. למעשה, שני הימים האלה קשורים אחד בשני בצורה הדוקה.

כשיהודי אתיופיה יצאו למסע המפרך דרך מדבר סודאן, הם ראו לנגד עיניהם את ירוסלם. דורות על גבי דורות של יהודי אתיופיה חלמו על ירושלים, קיוו לראות אותה, לדרוך בה, להיות בה. כ-4,000 מהם נהרגו בדרכם לירושלים, תוך שהם סובלים ממחלות, רעב, תשישות, תקיפות של מקומיים, ועוד דברים גרועים בהרבה. לבסוף רבים מהם נאלצו לשהות במחנות פליטים בתנאים מזעזעים. מעטות המשפחות שהצליחו להגיע בשלמותן לארץ-ישראל, מבלי לאבד נפש יקרה בדרך. עבורם, יום ירושלים הוא יום שמחה המהול בעצב כבד מאוד.

הסמליות בבחירת יום ירושלים כיום הזיכרון ליהודים האתיופים שנספו בדרכם לכאן – ברורה; אולם יש לציין שבמידה מסוימת, כפל האירועים גורם לחלקים גדולים מהחברה הישראלית לשכוח מיום הזיכרון של החברה האתיופית בארץ, ולא לתת מספיק תשומת לב לסבלותיהם והקרבתם. סביר שיש לכך גם קשר לגזענות החוזרת-ונשנית ממנה הם סובלים פעם אחר פעם, פה בישראל 2020.

מדי שנה, ממש ביום הזה ובמקביל לכל חגיגות יום ירושלים, מתקיים טקס אזכרה באתר ההנצחה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, בהר הרצל. מתי לאחרונה ביקרתם שם? גם את האתר הזה לא היה קל להקים, ורעיון הנצחת הנופלים בדרך לירושלים עבר הרבה עד שקיבל את המעמד המגיע לו. ראוי שאנחנו, כירושלמים שאוהבים את עירנו כל-כך, נזכור את אלה שנפלו בדרכם לעיר בה אנחנו חיים מדי יום, ונעריך את אהבתם והקרבתם.

צילום: תומר זמורה