חמישים ימי מילואים, שלושה מלונות קורונה, מאות מבודדים – ונגיף אחד: תמר אוחנה, הירושלמית היחידה בגדוד מילואים של פיקוד העורף האחראי על ירושלים בחירום, מספרת איך גילתה את העיר מחדש בזמן הסגר
איך מחלקים מזון ומצרכים לעיר שמורכבת מאינסוף קהילות, ציבורים, קבוצות וזרמים, כל אחד עם אמונות ותפיסות שונות? כמילואימניקית בפיקוד העורף יצאתי לתמרון שונה הפעם, בין החלקים השונים של ירושלים. צריך להודות, זה לא היה פשוט, אבל ברגע שהצלחנו להבין איך לעבוד – העיר שיתפה איתנו פעולה הרבה יותר ממה שיכולנו לדמיין.
הרבה מאוד קהילות בעיר לא מסתדרות עם חיילים. המדים מסמלים בעיניהם, לפעמים, דברים שקשה להם להתמודד איתם אפילו בזמן מגיפה. בתחילה נתקלנו בהתנגדות קשה מאוד, בין אם בכמה שכונות חרדיות ובין אם באזורים במזרח העיר. אנשים לא שיתפו פעולה. אבל אחרי שאנחנו בתור הצבא הורדנו את האגו והבנו מה הדרך הנכונה לעבוד – הכל תפקד כמו שצריך.
ירושלים מחולקת לקהילות שהרבה פעמים לא מתקשרות ביניהן, חלקן מסוגרות מאוד. יש לכל אזור הנהלה משלו, בעיקר המנהלים הקהילתיים. בצור באהר, שיח' ג'ראח וא-טור, לדוגמה, הבאנו את החבילות בעצמנו לנקודות הפצה, והתושבים שם – אלה שהיו אחראיים לפגוש אותנו ולתאם איתנו – לקחו את החבילות וחילקו אותן בעצמם. גם בשכונות החרדיות, המנהלים הקהילתיים ומתנדבים פגשו אותנו וחילקו את המזון והמצרכים בכל מקום אליו לא יכולנו להיכנס.
זה לא היה קל, יש להודות, בטח ביחס להרבה מאוד הגבלות והתאמות שהיה עלינו לעשות נוכח הצרכים של האוכלוסיות המסורתיות, אבל מעבר לכל זה – העיר תפקדה מדהים. ההנהלות המקומיות בתוך השכונות והאזורים עבדו בצורה יוצאת מגדר הרגיל. ירושלים תפקדה בתוך הנגיף הרבה יותר טוב מערים אחרות, מבחינת הפעלת מערכי החירום, שלא לדבר על אינספור המתנדבים – מכל המגזרים והציבורים – שרק עמדו בתור.
עבורי, כירושלמית, זו הרגשה מדהימה לדעת שאני חיה בעיר שיודעת לתפקד כל כך טוב בזמן חירום, בטח נוכח הקיטוב שאפשר לראות ביומיום. חזרתי לבית שלי בנחלאות עם הרגשה חדשה לגבי העיר, ואני מלאת אופטימיות.
התמונה באדיבות תמר
