מה שנראה לחלקיק שניה כפניית פרסה ליברלית של עלון שמרני, מתגלה במהירות כנגוע בתעמולה אנטי להט"בית ומספק הזדמנות נהדרת לדבר על מדוע דווקא ירושלים היא בירת הלהט"בים הדתיים.

למי שלא מכיר, הזמר ונגן הסקסופון דניאל זמיר ניגן עם איה כורם, מתיסיהו, ברי סחרוף, והופיע בהתוועדויות עם הרב יצחק גינצבורג. עד לאחרונה, זמיר היה בזוגיות עם גבר שנמשכה כשנתיים. לפני כן, הוא היה נשוי לאישה ויש להם שני ילדים.

על פי הראיון, לאורך הזוגיות החד מינית המשיך זמיר לשמור מצוות ואף הניח ארבעה זוגות תפילין כמנהג המקובלים וחלק מחסידי חב"ד, ובה בעת הקפיד לקנות בכל יום כיפור את מפטיר יונה בו אפשר למצוא את הפסוק "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה – תּוֹעֵבָה הִוא".

זמיר מלין על כך שבקהילה הלהט"בית לא מקבלים ביסקסואלים שבחרו לחיות בזוגיות הטרונורמטיבית. זמיר מסביר שאמנם החשיפה לא הייתה פשוטה אך הוא רואה בה שליחות כדי להבהיר שאמנם אי אפשר להיפטר ממשיכה מינית לגברים אך ניתן ורצוי להימשך בנוסף לנשים ולקיים זוגיות עם אישה שהיא "הדבר האמיתי".
כבודו של זמיר במקומו מונח, וגילוי הלב נעשה בכנות ואומץ. אבל נדמה שפרסום הכתבה מטעם העלון — אשר אושרה במיוחד על ידי רבנים בשל הנושאים המיניים והשנויים במחלוקת — נועד בעיקר כדי להתנגח בקהילה הלהט"בית ול"הוכיח" שגם אם גבר נמשך לגבר, הוא יכול לחיות עם אישה.

בשנים האחרונות הנושא הלהט"בי, בעיקר סביב גברים, הפך לאובססיה קיצונית בציבור החרד"לי. ירושלים נמצאת בלב זירת המאבק מפני שהיא המרכז הרוחני של הקהילה הלהט"בית-דתית. יש לקהילה בירושלים אופי יחודי, אבל על פי רפאל יהונתן ק. פוליסוק "ירושלים היא לא מקום בטוח להומואים".
פוליסוק הוא דתי להט"בי, שבא מהציבור החרד"לי ולמד בישיבת הדגל של הציונות הדתית – ישיבת מרכז הרב בקרית משה. כיום הוא פעיל מרכזי בקהילה והחל מאוקטובר הקרוב גם סטודנט, "ארגונים כמו נועם וחזון פורחים בעיר ומציבים כאן דוכנים של הסתה, ואריה קינג, אישיות בכירה דתית בעירייה ובעיר, מחפש כל הזדמנות כדי לגרום ללהטב"ים לחוש שלא בנוח, במיוחד ללהט"בים דתיים. ויש גם מקומות שפיזית מסוכן להסתובב בהם".

פוליסוק מתאר את הגיי-אוגרפיה של העיר: "יש קהילות בדרום מזרח העיר שהן של השמאל הדתי, במובן הרוחני, לא הפוליטי, בבקעה, ברחביה, בתלפיות, האזור הזה, ששם אנשים מרגישים בנוח עם עצמם. הם חלק מהמרחב ההטרוסקסואלי והם משתלבים בו היטב, אבל לא לכולם זה מתאים".
"יש קבוצות דתיות בבית הפתוח ובכללי המרחב מאד מאפשר לרצף הזה, הדתי-דתלשי-מסורתי. היתה גם בעבר קבוצת חרדים, שכרגע אין בגלל מחסור במשתתפים. יש רצון לעורר שיח, בית מדרש ירושלמי ושיעור תורה גאים. מה יותר ירושלמי מבית מדרש קווירי שגם סטרייטים משתתפים בו?".
"צריך להבהיר לאנשים שחיים כאן דתיים להט"בים ושיש כאן קהילה ושיש יהדות דתית שהיא להט"בית ומחוייבת להלכה. מנסים לקחת מאיתנו את ירושלים. זה לא יקרה, ודווקא לכן מצעד הגאווה בעיר, שהוא מאד דתי, הוא כמו השופר. זו תחושה דתית בשבילי, לראות התממשות של חזון. אני אישית רואה בזה שליחות דתית.

אומרים לפעמים "מתישהו המצעד יגיע המצעד לכותל" – למה לא? כמובן צריך להשתדל שהמצעד יהיה כמה שיותר צנוע ומכבד. אבל מה הבעיה, שיגיע לכותל?"

לקהילה הלהטבית בירושלים יש אופי וצרכים מיוחדים, במדינת ירושלים נתנו וניתן במה לשיח הרלוונטי.

כתבו מאיה ליבנה ודוב מורל
צילום: תומר זמורה

*(למצולמים אין כל קשר לידיעה)

הפוסט האם מצעד הגאווה יגיע לכותל? הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

ברור שלא. אבל ערוץ 20 קבעו רף תחתון חדש לצביעות עיתונאית שבוע שעבר כשניסו לרמוז לקונספירציה נוצרית בהסכמת ראש העירייה.

נשמע מגוחך? עוד לא שמעתם כלום.

נתחיל מגרסת החרטטן: אמיר אטינגר, כתב ערוץ 20, אשר לקח את הביטוי זנב לאריות קצת יותר מדי ברצינות גילה תגלית חשובה: בגן בלומפילד מוצב פסל של אריה. עד כאן, שלג דאשתקד. אלא מה: נכון לשבוע שעבר מסתבר שהפסל הוא יצירה של אמן נוצרי אוונגליסט ומטרתו לפתות ילדים קטנים לשחק בו וכך להדבק בנצרות.

איך עיריית ירושלים נתנו לפסל כזה לעבור אתם שואלים? מזל שערוץ 20 נכנסו לעומק הדברים וחקרו את הפרוטוקולים הפתוחים לציבור של ישיבות ועדת האומנות במרחב הציבורי, שבהם — לטענתו של אטינגר התקבלה ההחלטה על הצבת הפסל "תוך הונאה של חברי הוועדה והסתרה מראש העיר משה ליאון". אטינגר הראה ציטוטים של פלר חסון נחום, יו"ר הוועדה, אשר "נתמכת על ידי הקרן החדשה ושותפה בארגונים שמקושרים לנצרות" ושל לורה ורטון מסיעת מרצ.

עד כאן סיפורי נרניה.

הנה העובדות. מדובר בפסל שניתן במתנה לירושלים על ידי האמן מקס גריינר, אכן אוונגליסט. הפסל שהה שנתיים בבית שמש לפני שקיבל שיבוץ (שנידון במשך שלוש ישיבות שונות בעיריה) לגן בלומפילד. באתר שלו גריינר לא מסתיר את היותו אוונגליסט ואת ההשראה הדתית שלו. כפי שגבריאלה רוזנשטיין חשפה בטוויטר, לא רק שהרקע הנוצרי של הפסל לא הוסתר, אלא נאמר ונידון מפורשות בפרוטוקל ממנו אטינגר מצטט ועותק נשלח לראש העירייה כדי ליידע אותו. במילים אחרות: לא היתה הסתרה, ואטינגר הונה את הציבור כשטען שנעשתה פה פעולה במחשכים.

האמת היא שסביר שליאון לא התנגד למתנה אוונגליסטית, כי למדינת ישראל, ובמיוחד ליוסי דגן ראש מועצת יש״ע, וראש הממשלה בנימין נתניהו, יש יחסים אינטימיים עם נוצרים אוונגליסטים. סרט חדש בשם ״עד סוף העולם״ אשר יצא השבוע בפסטיבל דוק אביב ומדבר על היחסים העמוקים בין האוונגליסטים וישראל. למשל, האוונגליסטים — אשר מהווים כ-25% מכוח הבחירה בארה״ב — הם אלו אשר דחפו את ממשל טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים.

למה? מפני שהעברת השגרירות היא סימן נבואי חשוב מתוך מפת הדרכים האפוקליפטית-משיחית בה הם מאמינים ואשר הם מנסים להחיש.

ארגון נוצרים למען ישראל, מונה למעלה מתשעה מיליון חברים ומהווה אחד מהגופים הפילנטרופיים הגדולים אשר תורמים לישראל. וכמובן שכל מי שהיה בכיכר החתולות ראה את המקרן המפלצתי של מוזיאון ידידי ישראל אשר הוקם על ידי מייק אוונס. המוזאון נועד לספר את סיפורם של ציונים נוצרים, ועל פי הנרטיב במוזאון מחוללי הציונות היו בכלל נוצרים פרוטסטנטים.

רגע לפני שערוץ 20 יוצאים בחשיפה מטורפת על כך שבכנסיית הקבר יש פסלים של ישו, אנחנו רוצים לגלות לכם סוד.

גם היום, נוצרים גרים בירושלים, במזרח העיר ובמערבה, ורואים בחייהם כאן הגשמה של אמונה נוצרית. יש כמובן גם קהילה של יהודים משיחיים בישראל אשר מונה כ-20 אלף אנשים, מתוכם רבע מתגוררים בעיר ומלבד בית ספר משיחי אחד, רובם לומדים עם יהודים או ערבים בבתי ספר ממלכתיים כגון הליד״ה ומקיימים אירועים קהילתיים בהם שרים שירים משיחיים בשלל שפות.

אם אתם לא פוחדים מאריות נוצרים ולא מעיתונאים שמנסים לגרוף רייטינג לא מבוסס על הגב של ירושלים, הצטרפו אלינו. בתרבות, בפוליטיקה עירונית ובחיבור בין קהילות – אנחנו כאן בשבילכם. כאן כדי לבדוק ולשאול, כאן כדי לעשות מהפכה מקומית בתקשורת.

כתבה: מאיה ליבנה
צילום תומר זמורה

הפוסט קונספירציה נוצרית בלב ירושלים? הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

בהיתי בו לשנייה, ממתין להמשך השאלה. הוא בהה בי חזרה, עם מבט קצת מבולבל. המשכתי בדרכי ואז שמעתי אותו שואל: "אתה יהודי?". לא היה לי כוח להסתובב אליו חזרה, אז פשוט הנהנתי "לא" בראשי. "אז מה אתה עושה כאן?" שאל, בנימה די מזלזלת. לא עניתי. התעלמתי והמשכתי הלאה לסופר לקנות מצרכים לעוגה.

אז מה אני עושה כאן בעצם? אני חי את חיי בדיוק כמוך. עובד חצי שבוע בבית מרקחת קשה יום, ובחצי השני חולם ואופה עוגות למשפחה, חברים ולכל מי שאני אוהב. אז אותך אני אוהב פחות, מר בחור. ממני לא תקבל עוגה. אבל הי, יש כאן מתכון לעוגה מגניבה שאולי תרצה להכין למישהו שאתה אוהב. אבא, אמא, אח, אחיינית, אולי אפילו חבר לספסל הלימודים. סמוך עלי, אנשים יאהבו אותך יותר אם תאפה להם עוגות מאשר סתם לזלזל בקיומם אחרי יום עבודה ארוך.

עכשיו, אחרי שהוצאתי את התסכול היומי שלי, בואו נתמקד בעניינינו, קורונה. לא באמת, אבל זה די קשור לעניין. אמי היקרה חגגה יום הולדת במרץ, באמצע הסגר המטורף. הכנתי לה עוגת יום הולדת מהודרת אך בסוף לא יכולתי לנסוע ליפו לחגוג איתה. למזלי ולמזלה, הסגר מנע ממנה בעצם לקבל עוגה די מאכזבת. זו היתה הגרסה הראשונה שלי לעוגת יום ההולדת של המילק בר.

כריסטינה טוסי, מייסדת מאפיית המילק בר הפופולרית בארה"ב, המציאה עוגת יום הולדת חגיגית עם טעם של נוסטלגיה אמריקאית. הנוסטלגיה מסתתרת בתמצית הווניל השקופה בה כריסטינה נשבעת במתכון. אני גדלתי כאן בארץ ויש לי זיכרונות של עוגת ביסקוויטים של אמא עם כל הווניל המלאכותי שניתן למצוא במזרח התיכון. אני כבר לא ילד. עם כל הכבוד, אני רוצה וניל איכותי בעוגה שלי.

אז לקחתי את המתכון של כריסטינה ועשיתי לו מתיחת פנים רצינית. למען האמת, הבעיה במתכון לא היתה הווניל, אלא הסוכר: סוכר לבן, סוכר חום, סירופ תירס וגלוקוזה. כמה סוכר מעובד בעוגה אחת! אפילו שחר, שהכינה את העוגה לפי המתכון המקורי (והיא בעצמה חובבת סוכר מושבעת) לא הצליחה לסיים חצי פרוסה. הבנתי שאני צריך להציל את המצב העגום.

וכך אכן עשיתי. קודם חיפשתי מתכון לעוגת וניל טובה, רכה ולא מתוקה במיוחד. לאחר כמה ניסיונות ננעלתי על עוגת וניל נהדרת של Sugar Spun Run. את הקראמבל הסוכרי שמסתתר בשכבות הקרם החלפתי בעוגיות חמאה ממכרות ואת קרם החמאה הכבד החלפתי בשנטילי קליל עם נגיעות של שוקולד לבן. נשמע טוב? אני מסכים.

לפני שיטילו עלינו את הסגר השני הבא עלינו לטובה, רצתי לאמא והבאתי לה טעימה מעוגת יום ההולדת שפספסה. היא כל כך אהבה אותה! שאר בני המשפחה הסכימו איתה בפה (מלא) אחד. היו אף כאלה שרצו לפרק את העוגה רק בשביל העוגיות המסתתרות בפנים. יש לי הרגשה שיש לנו פייבוריט חדש בבית.

הערות והארות:

* שהסוכריות לא יבלבלו אתכם. זו עוגת וניל, עם קרם וניל ועוגיות וניל. אני ממליץ בחום להשתמש בתמצית וניל איכותית. זה שווה את ההשקעה, במיוחד שיש בעוגה כמעט 6 כפיות וניל.

* ניתן לאפות

כעוגות אישיות ברינגים קטנים. אם משתמשים ברינגים בקוטר 7 ס"מ, המתכון יספיק ל-7 עוגות אישיות עם 2 שכבות עוגה ושכבת שנטילי במרכז (עם קראמבל עוגיות במרכז ומעל העוגות).

* המתכון מותיר אחריו כמעט ½ קילו שאריות עוגה לאחר הרכבת העוגה העצמה. ניתן כמובן לזלול אותם כמו שהם, או לנצל אותם עד הסוף ולהכין מהם קייק פופס! מתכון בקרוב.

* את העוגה מכינים בשיטת הקרמאז'. בשיטה הזו מק

רימים שומנים ונוזלים יחד, דבר העלול להוביל לשבירת הבלילה. על מנת למנוע זאת, חשוב לוודא שכל הרכיבים נמצאים בטמפרטורת החדר, במיוחד החמאה, הביצים והרוויון.

מתכון

מסת ג'לטין
5 גר' אבקת ג'לטין
25 גר' מים

שנטילי וניל
80 גר' שמנת מתוקה 38%
12 גר' מסת ג'לטין
110 שוקולד לבן
160 גר' שמנת מתוקה 38%
1 כפית מחית וניל (או תמצית)

עוגת יום הולדת בטעם וניל
375 גר' קמח
1 כף אבקת אפייה (12 גר')
½ כפית מלח
110 גר' חמאה רכה (בטמפ' החדר)
105 גר' שמן קנולה
300 גר' סוכר
4 ביצים גדולות (בטמפ' החדר)
1 כף תמצית וניל
280 גר' רוויון (בטמפ' החדר)
40 גר' סוכריות קונפטי
+ 10 גר' סוכריות קונפטי

קראמבל עוגיות
50 גר' חמאה קרה (חתוכה לקוביות)
50 גר' אבקת שקדים
50 גר' קמח
50 גר' סוכר
קורט מלח
½ כפית תמצית וניל
10 גר' סוכריות קונפטי

תערובת לספיגה
¼ כוס חלב
1 כפית תמצית וניל

ציוד
תבנית מרובעת, 25x38 ס"מ
רינג עגול בקוטר 16 ס"מ
2 שקפים באורך 60 ס"מ וגובה 8 ס"מ לפחות
מברשת
כפית מכופפת ארוכה

הכנה מראש

מסת ג’לטין: מוזגים מים לקערה קטנה. מזרזפים אבקת ג’לטין על פני המים, מערבבים ומכניסים למקרר לחצי שעה לפחות. לפני השימוש חותכים לחתיכות קטנות.

שנטילי וניל

שוברים את השוקולד לקוביות ושמים בתוך קערה. שמים 80 גר’ שמנת בקומקום ומביאים לסף רתיחה. מסירים מהאש. מוסיפים מסת ג’לטין ומערבבים היטב.

מוזגים מעל השוקולד. מוסיפים וניל. מערבבים עם מטרפה ממרכז הקערה עד שאחיד. מוסיפים את שאר השמנת בזרם דק תוך כדי ערבוב עם מטרפה. מכסים עם ניילון נצמד ושומרים במקפיא לרבע שעה ואז במקרר עד שקר מספיק להקצפה.

עוגת יום הולדת בטעם וניל

משמנים קלות את התבנית המרובעת ומרפדים את התחתית בנייר אפייה (אם משתמשים ברינג מרובע, מרפדים אותו חיצונית בנייר אפייה ואז בנייר כסף, מהדקים היטב מסביב לרינג ומניחים אותו על גבי מגש אפייה). מחממים תנור ל-175°.

שמים קמח, אבקת אפייה ומלח בתוך קערה בינונית. מערבבים עם מטרפה ושומרים בצד.

שמים חמאה רכה, שמן וסוכר בקערת המיקסר (או קערה גדולה) ומקציפים יחד כ-3 דקות במהירות בינונית עד לקבלת קרם אחיד, בהיר ותפוח מעט. מוסיפים ביצים בהדרגה ומקציפים כל פעם עד להטמעה. מוסיפים תמצית וניל ומערבבים רק עד שאחיד.

מוסיפים שליש מתערובת האבקות לתוך הבלילה ומערבבים בעדינות עד שכמעט אחיד. מוסיפים חצי מהרוויון ומערבבים. מוסיפים את השליש השני של האבקות ומערבבים. מוסיפים את שאר הרוויון ומערבבים. לבסוף, מוסיפים את שאר תערובת האבקות ומערבבים עד שהבלילה אחידה וחלקה (זהירות מערבוב יתר).

מוסיפים 40 גר’ סוכריות ומערבבים עוד קצת, רק עד שהתערובת אחידה. מוזגים את הבלילה לתוך תבנית האפייה. משטחים בעזרת מרית או פלטה מדורגת. מפזרים את שאר הסוכריות מעל הבלילה.

מכניסים לתנור ואופים כ-22-24 דקות עד שקיסם שנועצים במרכז העוגה יוצא עם פירורים לחים. העוגה אמורה להיות זהובה ויציבה במרכז.

מוציאים מהתנור ועוברים עם סכין בין דפנות התבנית לעוגה. מצננים בטמפרטורת החדר כ-10-15 דקות. מניחים על העוגה נייר אפייה ואז מגש אפייה נוסף. הופכים את העוגה. מסירים את התבנית ומקלפים את נייר האפייה.

מצננים את העוגה לחלוטין בטמפרטורת החדר. מכסים היטב ושומרים במקרר עד לחיתוך והרכבה.

קראמבל עוגיות

מכניסים חמאה, אבקת שקדים, קמח, סוכר ומלח לקערת המיקסר ושומרים במקרר כ-10 דקות. מוציאים ומערבבים במיקסר עם וו הגיטרה במהירות נמוכה-בינונית עד לקבלת מרקם של חול רטוב. רוצים שגושי החמאה יהיו קטנים ככל האפשר בלי להמיס אותם.

מוסיפים וניל וסוכריות ומערבבים עוד קצת. מרפדים מגש עם נייר אפייה. בעזרת ידיים נקיות, יוצרים כדורים בקוטר 1.5 ס"מ ומניחים על גבי המגש. עובדים בזריזות בחדר קריר כדי שהתערובת תישאר יציבה. שומרים במקפיא כ-10 דקות. בינתיים מחממים תנור ל-170°.

מכניסים את הקראמבל לתנור ואופים כ-15 דקות עד להשחמה יפה. מצננים לחלוטין בטמפרטורת החדר. מעבירים לכלי אטום מאוויר ושומרים במקרר עד להרכבת העוגה.

תערובת לספיגה

מוזגים חלב לתוך כוס, מוסיפים תמצית וניל ומערבבים. שומרים בצד.

הרכבה

מוציאים את העוגה מהמקרר. בעזרת הרינג העגול, קורצים 2 עיגולים שלמים מהעוגה בקצוות. קורצים עוד 2 חצאי עוגה ממה שנשאר. אם העוגות אינן ישרות, חותכים ומיישרים את ראש העוגות בעזרת סכין משוננת גדולה.

מנקים את הרינג העגול ומניחים אותו על מגש אפייה מרופד בנייר אפייה (או צלחת הגשה). מצמידים שקף אחד מסביב לרינג מבפנים. מכניסים את 2 חצאי העוגה לתוך הרינג ליצירת עיגול שלם. זוהי שכבת העוגה הראשונה. מספיגים את העוגה עם שליש מהתערובת לספיגה בעזרת מברשת.

מוציאים את השנטילי מהמקרר ומקציפים במהירות גבוהה עד שיציב (אם השנטילי לא מחזיק את הצורה שלו לאחר הפלה חזרה לקערה, מקציפים עוד קצת).

שמים חמישית מהשנטילי על מרכז העוגה (לא להיות נדיבים מדי, השנטילי אמור להספיק בול לכל העוגה). בעזרת כפית מכופפת מיישרים את השנטילי לשכבה אחידה. מתחילים מהמרכז ומתקדמים בעדינות לכיוון הקצוות כדי לא לפרק את העוגה הרכה מתחת.

מפזרים קראמבל עוגיות בשכבה אחידה מעל השנטילי. דוחפים את הקראמבל מעט מטה. שמים עוד קצת מהשנטילי במרכז ומורחים לשכבה אחידה מעל הקראמבל.

מצמידים בעדינות את השקף השני בין הרינג לבין השקף הראשון כך שנוצר שקף בגובה 13-15 ס”מ מסביב לעוגה. מניחים עוגה נוספת מעל השנטילי וחוזרים על התהליך של השכבה הראשונה (כלומר, מספיגים בחלב, מורחים שנטילי, מפזרים קראמבל ומורחים עוד שנטילי(.

מניחים את העוגה האחרונה מעל השנטילי. מספיגים עם התערובת לספיגה. מורחים שכבה אחידה של השנטילי הנותר מעל העוגה. מעטרים את ראש העוגה עם קראמבל עוגיות מסביב. שומרים את העוגה במקפיא לשעתיים לפחות.

מוציאים את העוגה מהמקפיא, מחלצים אותה מהרינג ומקלפים את השקפים מסביב. מעבירים את העוגה לצלחת הגשה. מפשירים את העוגה במקרר לשעתיים לפחות.

מגישים את העוגה קרה היישר מהמקרר או רכה ועדינה לאחר שישבה קצת בטמפרטורת החדר. העוגה נשמרת במקרר בכלי אטום מאוויר עד ל-5 ימים.

הפוסט אתה יהודי? התגזענו על חוסיין ברחוב אז הוא הכין עוגה הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

"מתוסבכת" – כך קראו אצלנו למי שהייתה מאוהבת בחברתה.

גדלתי באוכלוסייה חרדית להורים חוזרים בתשובה. בגיל 12 התאהבתי לראשונה בחברה. בחוויה האישית שלי הרגשתי שמשהו שונה בי, ידעתי שלא מעניין אותי לחשוב או לדבר עם חברותיי על בנים. קיוויתי שברגע שיגיע זמני להינשא אני אתאהב בגבר כמו שאני מתאהבת בנשים.

שנות הנעורים עברו עם חיבוטי נפש רבים, ולא באמת יכולתי לשתף במה שעובר עליי.

בגיל 18 התחילו להגיע הצעות השידוכים. יצאתי עם בחור אחד, בחור שני ו… לא הרגשתי ש"יש על מה להוריד". סגרתי את השידוך אחרי שהתייעצתי עם מורה בסמינר, והיא הבטיחה שהאהבה תגיע עם הנישואין. ויחד עם זה ליבי היה כבד עליי. הרגשתי שאני לא מעוניינת בקרבתו הפיזית ושמשהו בי כנראה "לא תקין".

בחורה חרדית לסבית שמתחתנת עם גבר בפירוש לא מקימה בית. זה יוצר הרס, וגם אם כלפי חוץ הכל מושלם, הקשר הזה לא בריא לאף אחד מבני הזוג. תחשבו על זוגיות שבה האישה נרתעת מכל מגע פיזי, על הגבר שמרגיש חווית דחייה מתגברת, על מעגל הכעס והקנאה שזה יוצר. הילדים נולדים לתוך מתיחות בין ההורים, וגם אם הם לא יודעים את הסיבה, זה משפיע עליהם.

שנים של מתיחות בין בני זוג יכולות להוביל לאלימות במשפחה. כל אישה שנמצאת בזוגיות אלימה מרגישה אשמה, וזה דורש כוחות ואומץ כדי לצאת מהמעגל הזה. אבל עבור נשים לסביות חרדיות, לתחושת האשמה מצטרף גם הפחד מחשיפה, שיביא לכך שהסביבה שלהן תדיר ותוקיע אותן. הפחד הזה יכול לגרום להן להישאר במעגל האלימות חיים שלמים.

לאחר שנתיים של נישואין הבנתי שלהתאהבות שלי בנשים יש שם, ושיש כמוני בכל קשת האוכלוסייה החרדית. בשלב הזה הסברתי לבעלי על נטייתי המינית ושוחחנו על גירושים. הוא בחר להחזיק בנישואים האלה כי "מה יאמרו ויגידו". ואני מצד שני פחדתי מהחשיפה ומהשלכותיה.  לאחר שכנועים מצדי ובידיעת בעלי, הצטרפתי לארגון "בת קול". מהרגשה של שונות ודחייה עצמית עברתי תהליך של קבלה עצמית , קבלה של הזהות המינית שלי.

חייתי חיים כפולים, שגבו מחיר נפשי גבוה. ביני לבין בעלי הייתה מתיחות תמידית שהובילה גם לאלימות כלפי וכלפיי ילדי. רק לאחר עשור של נישואין הגיעו מים עד נפש והחלטתי סופית להתגרש, דבר שהוביל לאיומים ברצח מצד אבי והשפלות מילוליות מצד אמי. מפה לשם מצאתי את עצמי, יחד עם ילדיי, במקלט לנשים מוכות "בת מלך" העוזרת לנשים דתיות וחרדיות.

כיום אני בונה מחדש את התא המשפחתי שלי, משקמת את ילדיי מההריסות. אני נעזרת באנשי מקצוע ויוצרת לי מעין משפחה מחברות תומכות, שהן לאו דווקא לסביות. ובהמשך מקווה למצוא זוגיות מיטיבה ונכונה עבורי.

הדרך לא קלה, במיוחד שהקשר המשפחתי הקרוב והרחוק נותק. אך אני יודעת שהקב"ה איתי הולך עמי יד ביד, אוהב, מבין, שמח בשמחתי וכואב את כאבי. אני הבת שלו וכך הוא בראני, "לסבית".

בנקודה זו חשוב לי לפנות לאנשי אנשי הטיפול, ליועצים למחנכים ולהורים, גם אם אתם מתנגדים לעניין – יש לכם תפקיד חשוב מאוד בזיהוי הנערות שמתמודדות עם תחושת דחייה עצמית. לפידבק שלכם יש השלכות. אם נערה באה אליכם כדי לשתף או להתייעץ, דעו שעד שהיא בחרה לגשת אליכם היא עברה את ים סוף בתוכה.

אני פונה לנשים במצב דומה שאולי קוראות את זה: מחיר החשיפה הוא כבד מאוד, ועם זאת המחיר של הישארות בזוגיות כזו והישארות בארון הוא גדול אף יותר. הצלנה את עצמכן ואת ילדכן ופנו לעזרה.

הפוסט "הקב"ה ברא אותי לסבית": טור אישי הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

אייל הראובני, לשעבר כתב לעניינים מוניציפליים בעיר, הגיע אליה כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. תחילה עבד במקומון "ירושלים" ובשנת 92' עזב אותו, לטובת "כל העיר". התקופה בה עבד בעיתון חפפה לתקופת כהונתו של אחד מראשי העירייה הזכורים והשניים במחלוקת בעיר, אהוד אולמרט, אבל עוד נגיע לכך.

איך חווית אז את העבודה במקומון בירושלים?

"המקומונים בשנות ה-90 היו שונים לגמרי מהעיתונים כיום. 'כל העיר' למשל היה הרבה יותר אמיץ ונשכני מעיתונים אחרים. כבר אז היה ברור שההתייחסות המדינית היא של אפליה ממוסדת ומכוונת בעניין כיבוש הגדה או השחיתות של חלק מהעירייה. עיתונאים אחרים לא תפסו אז את הנושאים האלה כברי ביקורת. לדבר על מזרח ירושלים? זה נתפס כאיזה מקום מוזנח, לא משהו שהיה מקובל לעסוק בו".

איך התגובות מסביב כשאתה עובד במקומון?

"מבחינתי העובדה שזה מקומון לא שינתה הרבה. לא קיבלנו הרבה תגובות על כל ידיעה, אבל אתה כן מרגיש שיש לזה אפקט מצטבר. כשאנשים מבינים איפה אתה נמצא, על מה אתה מוכן להיאבק ואיזה דברים אתה שם בראש האג'נדה שלך כעיתונאי, זה בונה אותך לאורך זמן. לדוגמה, אם אתה מגלה לאורך זמן נחישות ועניין בפרויקט כמו 'הולילנד', ו'כל העיר' הבין מההתחלה את הבעייתיות של הפרויקט, אנשים מגלים בך יותר אמון. זה מאפשר לך להביא חומרים מורכבים. באותה תקופה כל כלי התקשורת שסיקרו את הפרויקט, סיקרו אותו מההיבט הנדל"ני ולא דיברו על על זה שהפרויקט הזה עובר בלי מדיניות רשמית ועם בעיות כמו היקפי בנייה לגובה והזריזות שבה הוא רץ בוועדות בלי שום הסברים.

כשאתה עובד במקומון, אתה גם קשור מאוד לתושבים, לנציגויות וועדי פעולה והסיפור הזה היה במובן רב גם סיפור על תושבים שנאבקים מול העירייה, שמנסה למכור איזה נראטיב וההתנהלות שלה היא הרבה פעמים דורסנית ומשרתת צרכים פוליטיים מסוימים, אז ברגע שאתה מוכן לנקוט עמדה מסוימת – זה מקרין וכאמור בסופו של דבר יש לזה השפעה מצטברת. גם ברמת התפוצה והמכירות".

האם קיבלת פולואים מכלי תקשורת גדולים יותר ברמה הארצית?

"לא היו הרבה פולואים. זה טבעה של התקשורת, שהיא לא מפרגנת לסיפורים מקומיים, או אולי אפילו לא מבינה אותם. הסיפור של 'הולינד' הוא אחד מהסיפורים האלה, אבל הייתה התייחסות אלינו במקרים שבהם אולמרט הפך את המלחמה ב'כל העיר' לחזות הכל ואז באמת עלינו לכותרות. היה לנו את הקו שלנו שנלחם בשחיתויות של אולמרט, מה שמן הסתם לא מצא חן בעיניו והוא ניסה להפוך את היוצרות, קרא ל'כל העיר'  התשתית האידיאולוגית של החמאס. הוא ניסה למצוא בזמנו כל מיני דברים שקשורים אליי וליוסף כהן, מי שהיה אז עורך. על יוסף הוא מצא איזו עברה שקשורה לנהיגה.

הוא ניסה להילחם בנו בכל דרך אפשרית, מראיונות לתקשורת ועד פנייה למועצת העיתונות. הוא אדם מאוד כוחני שרגיש לתדמיתו וגם מקושר מאוד לתקשורת, בעיקר ל'ידיעות אחרונות' ובכלל, הוא יכול היה להרים טלפון לכל עורך שהיה אז וגם טומי לפיד ודן מרגלית היו חברים טובים שלו. לא היו חסרים לו פורומים להביע בהם את עמדתו.

היה גם את סיפור הטיסות שלו (שסוקר בהרחבה במדור "אולמרט בשחקים"). אף פוליטיקאי לא אוהב שמחטטים לו בעניינים, ואולמרט היה נוסע כפייתי לחו"ל. כששאלנו מי מממן את הנסיעות הרבות האלה, העירייה אמרה שזאת לא היה, כך שחוסכים כסף לציבור, אבל כשאתה בוחן את זה, זה אפילו יותר גרוע כי אם מי שממן את הנסיעה הזאת הוא בעל הון מסוים, אז איזה קשרים נוצרים שם? ואיזה מחויבויות נעשות? הוא אומר שהוא אוסף כספים לעירייה אבל לאיפה הולכים הכספים האלה? הוא הרי לא מוכן לספר כלום על מה שהוא עושה ואין שום שקיפות. ברגע שאתה מציג אותו קופץ מפה ולשם וכל פעם נמצא בנסיעה אחרת, אתה מוכיח שבאופן מצטבר העניין שלו בעיר הוא לא כל כך גדול. הוא לא הפגין שום עניין בניהול העירייה והיה עיוור לחלוטין לשחיתות באגפים מסוימים שלה".

בהמשך לשאלה הקודמת, מהו הסיפור הגדול ביותר שחשפת?

"הסיפור הבולט שעסקנו בו היה 'הולילנד', אבל כשאתה לוקח לדוגמה את העירייה יש תמיד סיפורים כי יש להם השפעה עצומה על החיים בעיר. 'הולילנד' היה פרויקט נדל"ני בהיקף עצום, לא היה דבר כזה אז בירושלים. הכל שם עבר בצורה מהירה מאוד ולא היה ברור בלכלל מה הפרויקט הזה רוצה להיות – מלונאות? מגורים? אני הלכתי ובדקתי את כל התיקים שהוגשו לוועדה המחוזית ולא ראיתי שם שמץ של החלטה או הסבר על מי קבע או איך קבע שאפשר לקבל את אחוזי הבנייה שהיזמים מבקשים ב'הולילנד'. במקביל אתה רואה שהפרויקט הזה מקודם באיזו זריזות מדהימה, ואולמרט בעצמו בא לדבר בפני הוועדה המחוזית. הוגשו מאות התנגדויות לפרויקט הזה ואתה כעיתונאי יכול לבוא ולשמוע את הדיונים והייתי בכולם. אתה רואה איך בוועדה המקומית פשוט מתייחסים בזלזול למה שנאמר. אני זוכר את רן כרמי יושב שם ומזלזל, כאילו אתם האספסוף ואנחנו נקבע מה קורה כאן בעיר… כמובן היום אנחנו כבר יודעים איך הפרויקט הזה עבר, אבל אתה בא ומקשר את ההתנהגות העירייה אז ומבין היום הרבה יותר ממה שהבנו אז".

תוכל להצביע על שינוי נקודתי או רוחבי שהתרחש בעיר, מתקופתך כעיתונאי ועד היום?

"בתקופה של אולמרט הכל עסק במאבק שלו נגד חלוקת ירושלים, אבל היום מובן לכולם שחלוקה של ירושלים זה משהו שלא יקרה. ירושלים תהיה עיר אחת ויהיו קשרים בין הקבוצות השונות בעיר, ישנם קשרי גומלין שכבר אי אפשר לנתק אותן. בעיניי אם רוצים להבין את ההוויה הישראלית וכל המתחים והחיכוכים של החברה הישראלית, עניים, עשירים, אשכנזים, ספרדים, חרדים, דתיים לאומים וחילונים, כולם מרוכזים בעיר הזאת וחיים יחד. אפשר לראות בזה אפשרות לאיך ניתן יהיה לחיות במרחב הזה שבין הים התיכון לירדן, בצורה אחרת ממה שאנחנו חיים היום.

השאלה היא איך אתה מנהל את היחסים בין האוכלוסיות, בפרט שיש פה אוכלוסייה אחת פריבילגית ואחת מדוכאת. תיקון של זה לא אומר שאם אוכלוסייה אחת נהנית, אז השנייה סובלת. זה יכול להיות מאזן שבו כולם נהנים, אבל זה מצריך שינוי בתפיסות עולם מושרשות החברה הישראלית. אני רואה שבתקופה האחרונה יש פרגון למשה ליאון שמדבר עם תושבים ממזרחה עיר ושמעתי אותו אומר ומבחינתו כולם בניו, אבל בינתיים כל הצעדים שלו הם קומסטיים. אני אמנם לא ממעט בחשיבותם ולשיח כיום בארץ יש לזה חשיבות גדולה, אבל אם הוא באמת רוצים להתייחס לתושבי מזרח ירושלים כמו לשאר השכונות – הוא צריך לקדם שינויים יותר מרכזיים, להניע יותר תקציבים ולאפשר יותר אישורי בנייה. לא לחכות שהממשלה תבוא ותציל אותו. בלי תקציבי ענק לא ניתן יהיה לטפל בבעיות של מזרח ירושלים".

האם אתה קורא מקומונים מהעיר?

"אני חושב שהמקומונים היום כבר הרבה פחות משפיעים משהיו פעם, גם רמת ההשקעה והרמה העיתונאית פחתה. אם אתה עוקב אחרי ניר חסון ב'הארץ', אתה יכול לקבל תמונה על מה שקורה בעיר".

לסיום, תן טיפ לכתב במקומון עכשווי

"לא רק לכתב במקומון אלא לכל עיתונאי. סקרנות, סקרנות וסקרנות. לך תיפגש עם אנשים, תראה את הדברים בעיניך ואל תאמין לאחרים, וכל הזמן תשאל שאלות ואל תקבל את הגרסה הרשמית".

מאת דניאל שירין

צילום: אמיר ביתן

הפוסט ״תראה את הדברים בעיניים ואל תאמין לאף אחד״, ראיון עם אייל הראובני הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

אם אתם קוראים את הפוסט הזה אתם בטח יודעים ששלוש שנים אנחנו מדברים על הקמת "מדינת ירושלים" ומהפכה בתקשורת המקומית.
עכשיו, הגיעה העת להעמיד את הרעיון למבחן המציאות.

*למה?*
ירושלים היא עיר מרתקת. לכל אחד ואחת כאן יש סיפור. לכל שכונה, לכל רחוב, לכל אבן. והעיר שלנו לא מקבלת את הבמה שמגיעה לה. לא מקבלת סיקור חכם, מחבר, ונאמן למי שגר או גרה פה.

אם תתנו לנו הזדמנות, אנחנו נקים עיתון דיגיטלי חריף, אמיץ, מדוייק, אינפורמטיבי, יפיפה שיתמקד בדבר אחד. ירושלים.

אנחנו נכתוב, נצלם, נחקור, נצליב, נבדוק שוב, נביא את הזויות הכי לא צפויות, ונהפוך כל אבן כדי להביא את הסיפורים האמיתיים של העיר הזו, בשבילכם.
כתבות חריפות, סרטונים, פודקסטים, הכל – פרי ידיהם של צוות מוכשר וחרוץ, שיעבוד בשבילכם. כן כן, בשביל כולכם: ירושלמים בהווה, במקור, וכל מי שרוצה לדעת באמת מה קורה בעיר הכי מדהימה בעולם.

אבל לא נוכל לעשות את זה לבד. זה יקרה רק אם אתם ואתן תתנו לנו את המנדט.

*למה?*

כי לא עומד מאחורינו אף אחד, אין לנו לצדנו שותפים עתירי ממון, ומעלינו רק אבינו שבשמיים. אנחנו צריכים אתכן ואתכם, כולכם, כדי לעשות את המהפכה ולתת לירושלים את העיתונות המקומית הכי טובה שמגיעה לה.

מהיום ועד יום כיפור אנחנו נעשה את כל מה שאנחנו יכולים כדי לעשות מהפכה בתקשורת המקומית.

אם אתם או אתן בפנים, עכשיו זה הרגע להגיד לנו את זה — כל מה שצריך זה להרשם בלינק פה למטה. אם אתם מכירים מישהו או מישהי שעשויים להיות מעוניינים, עכשיו זה הזמן להזמין לתייג אותם, לשלוח להם לינק, כל מה שאפשר.

נחזור להתחלה: אנחנו יוצאים לקמפיין הכל או כלום.
ואתם באים איתנו
— https://bit.ly/tsoj-join —
#מהפכה_מקומית_בתקשורת
#מקימים_את_מדינת_ירושלים

הפוסט אנחנו יוצאים לקמפיין הכל או כלום הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

הפוסט שגרירות ירושלים בתל אביב הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

בהקרנת הבכורה של הכתבה ״אלקודס בעברית״ קראנו “מוקדם מידי” ובו פתחנו את הנושא הזה לדיון בשיתוף פעולה עם 0202, ליסאן, המרכז הבין תרבותי ומדרסה. ערכנו אותו בבית ספר אבדאע והזמנו אנשים ונשים מהחברה האזרחית הפלסטינית, היהודית עיריית ירושלים, וממשלת ישראל. מעל 130 אנשים נדחקו באולם בית הספר, צפו בכתבה וניהלו שיח שלעתים היה סוער ומתוח על הוראת העברית ומשמעות העומק של זה.

אפשר לראות סיכום של האירוע בלינק הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=xnn2JS4PQjM

וכאן אפשר לראות את האירוע במלואו:

הפוסט אלקודס בעברית | القدس بالعبرية הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

כנראה שקודם כל, על העליות. אבל מיד אחר כך: על הנופים.

בירושלים יש לא מעט לוקיישנים מרהיבים לשמור בהם על הכושר. שאלנו וחקרנו, ואלו הם המקומות שהירושלמים הכי אוהבים לרוץ בהם:
פארק המסילה

אם מה שמרתיע אתכם בריצה בירושלים זה העליות, פארק המסילה הוא המקום המושלם להתחיל. הפארק בנוי כולו על תוואי הרכבת הישנה לירושלים, כך שמראש אין בו הרבה שיפוע. קצה אחד של המסלול הוא בתחנה הראשונה, והוא נמשך לאורך חמישה קילומטרים, עד לנחל רפאים בדרום העיר.

גן סאקר ועמק המצלבה
המסלול המועדף על תושבי נחלאות ומרכז העיר, שמתחיל במדשאות גן סאקר ומתפתל אל תוך עמק המצלבה. זה מיקום פופולרי במיוחד, ומדובר ביתרון וחסרון בו זמנית: מצד אחד, אתם בטוח לא תהיו לבד שם. מצד שני, אין כמו לראות אנשים אחרים רצים כדי להגביר את המוטיבציה.

טיילת קרית מנחם – אורה
הכביש החדש שמקיף את קרית מנחם כולל גם טיילת מושלמת לריצה, עם כמה נקודות תצפית לאורכה. היא נמצאת ממש על צלע ההר שמשקיפה על הדסה עין כרם, אורה, וההרים מסביב. בונוס: אם אתם רצים בערב, תתכוננו לשקיעות מרהיבות.

יער ירושלים
המסלול המועדף על תושבי בית הכרם, ולא סתם – מחקרים הוכיחו שלריצה או הליכה ביער יש אפקט דומה למדיטציה. נכנסים דרך בית הכרם ויוצאים מאחורי יד ושם, אחרי שהשארתם מאחור את כל הדאגות.

טיילת ארמון הנציב
גם כאן הנוף זה מה שעושה את ההבדל: הטיילת נמתחת משכונת אבו תור ועד לשכונת נוף ציון הסמוכה לג'אבל מוכאבר, והיא צופה לנוף עוצר נשימה של העיר העתיקה, הר הזיתים ומדבר יהודה. יהיה לכם כל כך יפה בעיניים שאתם תשכחו שאתם מזיעים.

אז מה המקום האהוב עליכם לריצות בירושלים?

ולספורטאים המנוסים יותר: מה הטיפ הכי טוב שלכם לריצה בעליות?

#ריצה_בירושלים
#הכי_בירושלים

הפוסט כל עליה היא לצורך ירידה: איפה רצים בירושלים הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.

באיזכור המקודם ביותר של העיר, מקללים את ירושלים. המצרים העתיקים השתמשו בחרסים וצלמיות כמעין בובות וודו. הם כתבו עליהם קללות כנגד הערים של האויבים שלהם ובכתבי מארות מצרים מהסוג הזה אשר מתוארכות למאה ה-18-20 לפנה"ס ירושלים מופיעה לראשונה ונקראת"ירשלם". במאות שלאחר מכן, ירושלים מופיעה בכתב יתדות אכאדי, כארסלם ואורסלימו.

בתנ"ך, נראה ששם ירושלים כמעט תמיד נקראת "ירושלם", בכתיב חסר ובתקופה החשמונאים "ירשלם". העיר מוזכרת בשם ירושלים רק ארבע פעמים בתנ"ך – ואפילו לא פעם אחת מתוכן בתורה.

המשותף לשמות האלה הוא השורש "שלם". שלם היה אל כנעני, אל השקיעות לו סגדו היבוסים. בשירה האוגריתית מסופר כיצד ראש האלים ששמו אל שכב עם שתי נשים על החוף, ומשם נולדו שחר ושלם – הזריחה והשקיעה, שמייצגים את עליית השמש מן הים ואת חזרתה אליו.

"שלם" הוא אחד מאותם 70 שמות עליהם מדבר המדרש המפורסם. חוקרים אספו שמות מרחבי המקרא שהתייחסו לירושלים: ביניהם שמות פיוטיים "כלילת יופי" ו"כלה", שמות מבלבלים גאוגרפית כמו "כרמל" ו"גולה", וכאלה קליטים במיוחד – כמו "עיר שחוברה לה יחדו", "רבתי בגויים" ו"טבור הארץ". בתקופת הרומאים השמות העבריים נדחקו הצידה, והוחלפו בשם הרומאי "איליה קפיטלוניה", על שם הקיסר אדריאנוס והאלים הקפיטליניים של רומא – יופיטר, אשתו יונו ובתם מינרווה.

יש גם מי שלא קורא לה ירושלים. מוסלמים, כמובן קוראים לה "אל-קודס", כלומר הקדושה, ולכן תושבי מזרח ירושלים נקראים "מקדסים". הסיבה לכך היא הרצון להימנע משימוש בשם העיר כפי שהיה תחת הביזנטים, הצלבנים או הישראלים.

בחזרה לירושלים: כבר הבנו את המקור של שלם, אבל מה מקור הסיומת הזוגית, המוכרת לנו ממילים כמו "אופניים" ו"גרביים"? הסבר ההיסטורי מייחס זאת למנהג העברי המאוחר לכנות אזורים גיאוגרפיים בשמות עם סיומת ים. יש הטוענים שהסיומת הזוגית מייצגת את הכפילות של ירושלים: ירושלים של מטה וירושלים של מעלה – ויש את יהודה עמיחי, שמעדיף להיות בירושלים של אמצע, או בכלל בירושל אחד.

ועכשיו תהיו כנים: כמה מכם ידעתם מה המקור של השם ירושלים?

ושאלה למתקדמים: מה ירושלים מסמלת במיסטיקה?

כתבה: מאיה ליבנה, מערכת מדינת ירושלים
#היסטוריה
#היסטוריה_של_ירושלים

הפוסט מה יש בשם? למה קוראים לה ירושלים הופיע לראשונה ב-מדינת ירושלים.