מוזיאון שואה או חדר בריחה?

לא, זו לא בדיחה. זה מה שכתוב על שלט קטן בכניסה לבית מגורים, קצת לפני תחנת הרכבת קלה "יפה-נוף", בואכה הר הרצל ויד ושם. רועי קלייטמן, תושב בית הכרם, נתקל בשלט והסתקרן. בחלון מעל ראה שלט גדול יותר, בו כתוב "הקו א-ל התקווה כי אדם בלי תקווה נחשב למת…".

זה מוזיאון. או בשמו המדויק: "מיני מוזיאון, שואה או תקווה".

מבולבלים? גם אנחנו. רועי כאן איתנו כדי לספר לנו על חוויותיו, כי משלט כזה אי אפשר להתעלם.
—-
אזרתי אומץ ודפקתי בדלת. פותחת לי בחורה צעירה בשם אסיה, שמזמינה אותי להיכנס ומארחת אותי בינתיים, כי "עפר ישן". אני נכנס לבית ומקבל סחרחורת.

על המסך מרצד קליפ של הבלק אייד פיז (Black Eyed Peas), בכל כיוון שאני מביט אני רואה שלל תמונות מלאות בספירלות ובצבעים עזים. "זאת התחנה הראשונה במוזיאון", אסיה מגלה לי, ומתחילה להוליך אותי בין ציטוטים שונים על תוהו ובוהו, אלוהים, יחיד וחברה, ועוד ועוד. אני לא מצליח לעבד את הנתונים. את העין שלי תופס פוסטר שחוזר על עצמו בצבעים שונים, הבריאה של מיכאלנג'לו, אצבע מושטת לעבר נעל עקב שתופסת את מקומו של אלוהים. אסיה רואה שאני מסתכל, מחייכת, ואומרת שאת זה "עפר צריך להסביר לך". מסביב עוד ועוד תמונות מלאות בצבעים ומוטיבים של שואה.

פתאום אחת מדלתות הבית נפתחת. ממנה יוצא גבר חבוש כובע, שיערו מאפיר ועט בפיו, מבוגר מאסיה בכמה עשרות שנים. עפר התעורר. כשאני שואל אותו מה משותף לכל החלקים כאן במוזיאון, הוא עונה בצורה חד משמעית: "הם כולם יצאו ממני. זה אני מרוח על הקירות". אני מבולבל עוד יותר, אבל עפר כבר לוקח אותי לחלק האחרון במוזיאון, חדר הבריחה. התמונות מתחלפות ואני רואה סביב את תמונות של האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה ואת מובילי המרד מתנוססים על הקירות.

—-

עפר הוא צייר ואיש שיווק, עד לפני כמה שנים היה לו סטודיו בנווה צדק, והוא גם ניהל כמה פרויקטים עבור חברות גדולות ובינלאומיות. ואז הוא מצא קופסה קטנה בבוידעם, והחיים שלו השתנו.

הגלגול החדש של עפר התחיל באותה קופסה קטנה. בתוכה הייתה תמונה של דודתו, שרנקה (בפולנית: עפרה), מצולמת יחד עם מרדכי אנילביץ וגיבורי מרד גטו ורשה. הגילוי גרם לעפר לצאת למסע חשיפת ההיסטוריה המשפחתית שלו ושל דודתו, שעל שמה הוא קרוי.

עפר מרגיש שההיסטוריה נטשה את דודתו בצד הדרך ושאחרים לקחו ממנה את הקרדיט. לדבריו, שרנקה שמה את נפשה בכפה ונכנסה לגטו ורשה כדי להמריד את יושביו כנגד הנאצים, תוך הבנה שהיא לא תצא משם. היא הייתה זו שעוררה את המרד. לפני כניסתה היא הפקידה את הבת היחידה שלה, מאיה, באחד מהמנזרים באזור. הוא מאמין שמאיה בחיים, ובנה מיני-מוזיאון, שהכנסותיו מוקדשות להקמת קרן שתחפש אותה. אז אם שמעתם משהו על מאיה, הוא ישמח לשמוע.

המיני-מוזיאון של עפר מורכב מארבעה חלקים. הראשון אמור לעזור למבקרים "להבין את הנמצא", כלומר לגרום להם להבין מה כבר יש להם, ברמה אנושית, פנימית וחיצונית. החלק השני הוא חדר בריחה המעוצב כגטו. תנו למילים האלה להדהד רגע.

החלק השלישי מוקדש למרד עצמו, והחלק האחרון – עוסק בתקווה שצריכה להיות לכל אדם, לפי תפיסתו של עפר. הוא רואה במרד גטו ורשה רגע קוסמי, בו התנגשו אנשי הלב עם אנשי השכל. הנאצים הם הבירוקרטים, שמנסים למסגר דברים להתייעל ולהשתמש במוח בלבד. מרד גטו ורשה הוא בעינו מרד הנעורים, אנשי לב שמאמינים ברגשות שמפיחים תקווה.

המרד, לדבריו, הוא רק תחילתה של דרך שתמשיך עם וודסטוק, הביטלס ושנות השישים. היום שבו פרץ המרד לדבריו הוא גם היום בו אלברט הופמן גילה את האלאסדי ויצא לרכיבת האופניים המפורסמת שלו. גם את הצד הזה של עפר ניתן לראות בציוריו הפסיכדליים שמעטרים את הקירות.

בסוף הוא לא הסביר לי מה הסיפור עם העיבוד לציור של מיכאלנג'לו. נצטרך כנראה ללכת שוב…